האדריכליות האיריות, שהקימו את Grafton Architects בשנת 1978, צברו פרסים בינלאומיים על גישתן המחשבתית הייחודית, לגבי מבנים בערים שנעו בין לימה למילאנו.

Universidad de Ingeniería y Tecnología (UTEC) in Lima, Peru, was designed by Grafton Architects. Photo: Iwan Baan

 

בעולם האדריכלות אין פרס מוכר יותר מאשר פרס פריצקר השנתי לאדריכלות. אף שחלקכם אולי לא שמע מעולם על האדריכליות שזכו השנה – Yvonne Farrell ו-Shelley McNamara מדבלין, אירלנד – עבודתן הגאונית עשויה לשפוך אור על הדרך בה האדריכלות צריכה להמשיך עתה במאה ה-21.
מהאדריכלות של Universidad de Ingeniería y Tecnología UTEC בלימה, פרו (שזכה בפרס RIBA הבינלאומי לשנת 2016) ועד לאוניברסיטה Universita Luigi Bocconi במילאנו שבאיטליה (זוכת 2008 World Building of the Year), שתי האדריכליות צברו גוף עבודות, שלמרות שאולי לא קנה לשמן מודעות בינלאומית, הרי בוודאי תפס את תשומת ליבם של חברי השופטים של הפריצקר.

השתיים ילידות אירלנד, נפגשו לראשונה בראשית שנות השבעים, בעודן סטודנטיות באוניברסיטת דבלין. בשנת 1978 הקימו את גרפטון אדריכלים, משרד המתמחה בעיצוב מבני אוניברסיטאות ולאחרונה, ב-2018, אצרו את הביאנלה לארכיטקטורה של ונציה 2018. עם ההכרזה על השתיים כזוכות הפרס לשנת 2020, שמותיהן יתנוססו כעת בגאווה לצד שאר הזוכים בפרס פריצקר, כמו פרנק גרי, זאהה חדיד, פיליפ ג'ונסון, I.M. Pei, אוסקר נימאייר ונורמן פוסטר, בין היתר. ההכרזה של היום, משמעותה כמובן גם שתחלוף שנה נוספת עד שאדריכלים גדולים אחרים כמו אליזבת דילר וריקרדו סקופיו, דייוויד אדג'יי, סנטיאגו קלטרווה, דניאל ליבסקינד ודוד צ'יפרפילד, יוכלו לתבוע את הפרס החמקמק.

 

The Universita Luigi Bocconi University School of Economics – Grafton Architects – winner of the 2008 World Building of the Year. Photo: Alamy/Riccardo Bianchini

 

הסגנון של פארל ושל מקנמרה שונים לגמרי מאלה של זוכים אחרים כמו פרנק גרי וזאהה חדיד. כמו בכל פרס עולמי גדול, גם פרס פריצקר יכול לשבח מגמה עולמית, ביקורת תרבותית או שאיפות לעתיד. היכן ממוקמות כאן פארל ומקנמרה? אם למשל מי שמסתכל על מבנה שעיצב גרי, רואה שמרקמו משתנה בכל רגע, תופעות שמופקות על ידי השמש במהלכה ומשתקפת במשטח טיטניום (גרי זכה בפרס בשנת 1989, זמן בו האדריכלות הפוסט-מודרנית גיבשה את יעדיה). העיצובים של חדיד המנוחה (שזכתה ב-2004,) מציגים משיכות מילוליות, שנראות כמתריסות על כוח המשיכה, אנטיתזה לאדריכלות של אותה עת. לשם השוואה, העיצובים של פארל ומקנמרה נוטים להיות מבנים גדולים ונגישים, המשתלבים באופן יצירתי בחללים לא מרשימים. הם מצטרפים למספר ההולך וגדל של מבנים עם אדריכלות ידידותית לסביבה. אולי אין שום עבודה המצטיינת טוב יותר בחזון שכזה, מאשר UTEC, האוניברסיטה להנדסה וטכנולוגיה בלימה.

 

 

עדיף ללמוד תחילה את האתר עליו תכננו פארל ומקנמרה את ה- UTEC שלהן, לפני ניתוח הבניין עצמו. אזור מביך החוצה את עקומת הכביש המהיר ושכונה של בנייני דירות בגדלים שונים. פארל ומקנמרה אימצו את האתגר. תגובתן הייתה לעצב את חזיתו הצפונית של הבניין לצוק מעשה ידי אדם (המזכיר את מאצ'ו פיצ'ו) שבאופן יעיל ואף גאוני, ניתק הרבה את המבנה מרעש הכבישים מההגעה לכיתות בצד הדרומי של הבניין. גג מלוכלך תוכנן כך שהצמחייה בסופו של דבר תעלה על גדותיה ותכסה את "צד הצוק" של הבניין. פנים הבניין פתוח ומאפשר לסטודנטים ואנשי סגל ליהנות מהבריזה הנושבת מהאוקיינוס השקט הסמוך ומצמצם את הצורך במיזוג אויר.

 

An aerial view of the UTEC structure Photo: Iwan Baan

 

כך הוכיחו האדריכליות את דמיונן המרחבי. הקמפוס האנכי מעורר את הפאר והחופש של הברוטליזם. במילים אחרות, הן קלטו אלמנטים מהעבר והפכו אותם למשהו עם חזון ייחודי משלהן. כל זה בגלל גישתן לתכנון מקום ספציפי, להתחשבות בסביבה וליכולת שלהן להיות קוסמופוליטיות, תוך חיבוק המורשת של כל מיקום.

 

 

בענף כמו אדריכלות, הנשלט על ידי גברים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאיבון פארל ושלי מקנמרה הן שתי הנשים – הרביעית והחמישית – שזוכות בפרס פריצקר בתולדותיו בנות ה-41 שנה. זאהה חדיד, זוכת הפריצקר הראשונה אי פעם, אמרה כי ארכיטקטורה עוסקת במקלטים, "אבל גם בהנאה", הוסיפה. אם ארכיטקטורה היא, לפחות באופן חלקי, מופע של הנאה פומבית, אזי כבר מזמן יש לנו יותר שחקניות על הבמה.