צילומיו של Stéphane Couturier נעים על קשר גורדי: איכותם ההיפר-ריאלית משתלבת באופן בל יינתק עם פירוק הצורה. עיקרון סותר לכאורה זה, בלב כל אחת מתמונותיו, הוא גם חוט שעובר למעלה מעשרים שנה בעבודותיו, מהסדרה הראשונה שהוקדשה לפנימם של מבנים תעשייתיים נטושים, כמו מפעלי רנו בבולון ועד לסדרות המאוחרות יותר, בה עבודתו של קוטייר עברה לדיגיטל ולתוכנות עריכת תמונות.

 

לא משנה מה הנושא, הדימויים שלו עמוסים פרטים וכמות אינסופית של מרקמים. החל ממרחבים עירוניים לנופים נטושים, מבני פלדה של מפעלים ועד לאדריכלות מודרניסטית, אנו מוצאים את עצמנו מול פני מציאות ובכל זאת, כשעומדים מול אותם הדפסים מונומנטליים, לעתים קרובות בגודל אדם, העין נודדת, מבולבלת, מבלי יכולת להתמקד בנקודה אחת. מהטיפול הכללי בתמונה נולד בלבול. הפרט הופך למערכת שמביאה לפירוק ההיררכיה של הקומפוזיציה ובכך הופך לפרובוקטור הגורם לצופה לאבד את נקודות ההתייחסות הרגילות שלו.
אנו מוצאים את עצמנו כאילו אנו עומדים בפני המציאות ובכל זאת, מה שאנו רואים הוא מעבר לממש. העולם המצולם, אינו דומה ואינו שונה לחלוטין, מהעולם שמקיף ועוקף אותנו. וולטר בנג'מין ציין שעם המצאת המיקרוסקופ והטלסקופ, מכשירים כמו אלה מרחיבים את חושינו ומאפשרים לתפוס את האינסופיים והקטנים עד אינסוף. זה טומן בחובו פוטנציאל לגרום לדברים מוכרים להיראות מוזרים. קונטורייר אף משחק באפשרויות הצילום הדיגיטלי, מוסיף חוסר קוהרנטיות חזותית כמעט בלתי מורגשת על ידי הרכבה של שתי תמונות מאותו הנושא. התמונות שלו מראות לנו מציאות היברידית, אי שם בין טבע לתרבות. הנוף תמיד מעיד על כיבוש אנושי, אך בני האדם עצמם עזבו את המקום: נותרו רק שכבות זיכרון והריסות, שנראות מנהלות חיים משלהן.