פרויקט חגיגי מיוחד של מגזין D+A – הבא לעודד שילוב של אמנים ישראלים באדריכלות ועבודה משותפת בין אדריכלים ואמנים

תיאור של האדריכלות הטוטלית, המכילה בחובה גם עיצוב ואמנות, נוסח כבר במניפסט היסוד של הבאוהאוס, שכתב וולטר גרופיוס ובו הביא כמשל את הקתדרלה של ימי הביניים, שהכילה את העולם כולו בתוכה. הקתדרלה עצמה אף כיכבה על שער המניפסט, בחיתוך עץ שעיצב ליאונל פיינינגר. תפיסה טוטלית זו שימשה עוד מאז נר לרגלי האדריכלים, ביניהם, ג’וזף הופמן, רני מקינטוש ופרנק לויד רייט. אפשר לראות זאת בעבודות האר-נובו בכניסות למטרו בפריס, של הקטור גימאר ובקאזה מילה של אנטוניו גאודי.

בדיאלוגים של פול ואלרי לסוקרטס, אומר האחרון את הדברים הבאים, העשויים לשפוך אור על מקומה של האדריכלות באמנות: “איני יכול להימנע מלהשוות את האמנויות, ואני נוטה להבדיל בין המוסיקה והאדריכלות לבין שאר האמנויות. תמונה מכסה משטחו של לוח או קיר, ובכך מצליחה להעלות דמויות או עצמים. פסל, בדומה לזאת, לעולם אינו תופס יותר מחלק מסוים מאופק ראייתנו. אך היכל, על כל נספחיו, וכן גם פנימו של היכל זה – מעמידים לנו גדולה מושלמת, אשר בתוכה אנו חיים, אנו הווים, נעים, חיים בתוך יצירת אדם! ישנן, אם כן, שתי אמנויות, המקיפות את האדם במעשה ידיו, האופפות את היציר ביצירתו. על ידי האמצעי של שתי האמנויות נעטפת הנשמה בשתי דרכים שונות, בחוקים הפנימיים של כל אחת מהן, המתבטאים על ידי חומר זה או זה: אבן או אוויר”.
לאדריכלים הישראלים, עם זאת, היו כללים לשילוב אמנות בבניינים שלהם. אדריכל יעקב רכטר למשל, כתב כך: “יש ליחס ערך יסודי ליחסים הפנימיים בין האלמנט האמנותי לבין רוח הבניין, על מנת שאותו אלמנט ישתלב במקומו, בתוכנו, בחומרי הגמר שלו או בצבעיו, עד להיותם אחד, עד לידי כך שאותו אלמנט אמנותי יאבד חלק מביטויו אם ינתקוהו ממקומו בבניין. לשם כך יש צורך ביותר מאשר שיתוף פעולה גרידא בין האדריכל לבין האמן המבצע. בראש ובראשונה על האמן להכיר בעובדה שלבניין ביטוי אמנותי בר-קיימא, אשר יש לשמור ולהעמיק אותו. האלמנט האמנותי, אם יגיע להרמוניה עם רוח הבניין, יעמיק את החוויה האמנותית, הסיכומית, של הבניין כולו. האדריכל והאמן העובדים בשיתוף, חייבים להבין זה את שפתו של זה ולהגיע לכך שיצירתם המשותפת תדבר בשפה אחת, מבלי שהדבר יחייב דיכוי הביטוי האינדיווידואלי של איש מהם. אין ספק כי הפתרון הקל ביותר לבעיית שיתוף זו הוא כאשר האדריכל והאמן הם אותו אדם עצמו. במקרה זה, כפי שהוכיח כבר מיכלאנג’לו, בעיות השפה המשותפת באות על פתרונן ללא קשיים מרובים. אולם מעטים בימינו האמנים האוניברסליים, ועל כן עלינו ללכת בדרך הקשה של חיפוש הביטוי המשותף בין אמנים לאדריכלים”.

 

סו אלה, פסלת: קוויות מופשטת ומזוקקת

 

 

הפסלת סו אלה נותנת במה, מנקודת מבט אישית ומופשטת, לרבדים השונים של חיי היום-יום: יחסים בין אישיים, זוגיות, נשיות וריקוד. עבודותיה מתאפיינות בקו זורם ודינאמי, המשקף את פוטנציאל השינוי והגדילה של אדם. סו מפסלת בעיקר בחימר וכן בטכניקה המשלבת כיפוף חוטי ברזל, ציפויים בחימר ויציקתם בברונזה או פוליאסטר.

 

 

 

 

 

 

סו אלה, ילידת ארצות הברית, עלתה לארץ בשנת 1970 ומתגוררת בירושלים. תכננה פרויקטים רבים, כולל מתחם פסלים חוויתי ואינטראקטיבי המבוסס על מגוון פסליה. הפסלים עצמם הופכים להיות מתקני משחק אבסטרקטיים וחידתיים, המאפשרים את מגוון החוויות המוכרות והאהובות, כגון טיפוס, גלישה והתנדנדות. המתחם מאפשר מגע בלתי אמצעי בין המבקרים בו, ילדים ומבוגרים, לבין עבודות האמנות. שני פסלים מהפארק נבנו והוצבו במודיעין ב2013. כחלק מפארק הפיסול, סו פיסלה מגלשת יונת שלום, במטרה שילדים מארצות, דתות וגזעים שונים יכלו להתגלש יחד. בשנת 2014 הוצב הפסל “ריקוד” מברונזה שייצרה, בגן רוגע בבית חולים סורוקה. סו שואפת להציב פסלי חוצות נוספים בארץ, בפרט את פסל יונת השלום, ולהגשים את בניית פארק הפסלים כולו.

 

 

אהרל’ה בן אריה, פסל: רופא של מקומות

 

 

בן אריה מוכר בזכות האמנות הציבורית האינטראקטיבית והחווייתית שהוא יוצר עבור קהל חי. הוא יוצר פסלים שעוזרים לאדם להרגיש נוח בסביבתו ובמרחב הטבעי שלו, בעבודות בהן הוא משלב גם תנועה ושעשוע.

 

 

 

 

 

 

 

יצירתו של האמן, פרוסה ברחבי הארץ, עם עבודות סביבתיות המשלבות קהל וסביבה. האמן מוכר ביצירת פרויקטים אמנותיים אינטראקטיביים וחווייתיים, עם קהל חי: מתקני משחק פיסוליים, אלמנטים להצללה, ישיבה ושימוש משולב לצרכי הקהל הציבורי.
מתוך דבריו של אוצר מוזיאון ישראל איזיקה גאון ז”ל, בפתיחת תערוכת האמן “הרעיון שבחומר”:  נקודת המוצא שלו מעוגנת בחומר, או יותר נכון במפגש בין החומר לקונספט. המה והאיך הולכים תמיד יחדיו. עבודותיו מורכבות מעשרות אלמנטים, השלובים זה בזה ומצטרפים לשלמות צורנית אחת. הוא מכנה את עצמו “רופא של מקומות”. הוא יוצר מתוך דחף למגע ומתוך רצון להשפיע על סביבתו. יצירתו שואפת לפשטות שמבטאת דיוק ואמירת הרבה בעזרת מעט. עבודותיו הן מזיגה בין אדם חומר וסביבה. תכונות החומר, הדימוי, השימוש והתוכן שלובים תמיד יחדיו. מחומרים טבעיים הוא יוצר פסלים שעוזרים לאדם להרגיש נוח בסביבתו הטבעית . “אני מכוון לאמת רכה שמעודדת סליחה. יצירותיי הן חוויה  אישית למרחב הפרטי והציבורי”, אומר הפסל. התנועה והשעשוע בעבודות הפנים שלו, כמו בעבודותיו הסביבתיות, הם מוטיבים מרכזיים ביצירתו של אהרלה בן אריה. בעזרתם הוא מזמין את הקהל לתקשר עם עבודותיו באופן פיזי ישיר ובלתי אמצעי.

 

 

ציפי פריידנרייך, ציירת ופסלת: כח, חיות ועוצמה

 

 

דמויות הענק של האמנית, המצוירות במשיכות מכחול אקספרסיביות ובצבעוניות עזה, מביטות אליך – עוצמתיות, אידאיות, מרחפות, כמו סוגרות על החלל, חולשות עליו, מגדירות אותו, שולטות על סביבתן, בעלות כריזמה של ישויות רמות מעלה (בין אם מיתולוגיות, בין אם פוליטיות), המזיזות הרים וסלעים וקובעות גורלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי שולט מי נשלט, מי משפיע מי מושפע, מי מגדיר את מי? האמנית רואה בזהות המקומית, חלק בלתי נפרד מהלך הרוח של היוצר. מלאכת היצירה אצלה, מתחילה במאבק מחשבתי ופיזי, המתאמץ למחוק, למחוץ ולקרוע לגזרים את מצע הציור ואת המחשבה מהקלישאות הידועות. בעבודותיה היא מחפשת  אחר היופי והאסתטיקה חסרי הגיל, הטבועים באדם, בחיה ובנוף. בעבודותיה האחרונות, היא מרבה לעסוק בנושאי דיוקן ומודל, מביאה ייצוג תמציתי  של דיוקן הסוס, בדו ובתלת ממד. זאת מתוך הטמעה עמוקה לתוכה של דמות הסוס והחזרה האינטנסיבית של  דמוי זה, המהווה מעין סיסמוגרף לתנודות רגשיות. מבטו של הסוס, הבעותיו, כוח חיות ועוצמה שבו, תוך מיזוג כתמיות אקספרסיבית לזיקוק צורני של הקו. ההשפעות על האמנית הן מאמני המאה ה- 18, כגון THEODORE GERICAULT  וכן MARINO MARINI  בן המאה ה 20. ואילו תהליכי היצירה שלה, מפגישים את עולמה הפנימי לבין המרחב החיצוני. היא מאותגרת ללא הרף ויוצרת וריאציות רבות בנושא.
ציפי פריידנרייך, ילידת  גרמניה, 1947, עלתה לישראל ב-1949. למדה ציור ופיסול במכון לאמנות פלסטית בת ים 1973-1983 ולימודי פיסול באיטליה, 1982. תערוכות יחיד נבחרות: מוזיאון בת-ים 1979. “ציור-פיסול”, גלריה שלוש, תל אביב 1986. אפרט ארט  2010 , אלחריזי 2016. תערוכות קבוצתיות נבחרות: ביאנלה 5, חיפה,1980. ביאנלה בינלאומית ה-7 צ’ילה, 1985. “פנים חדשות”, בית האמנים, אלחריזי, תל אביב, 1988. “שנינו ביחד וכל אחד לחוד”, מרכז עינב, תל- אביב, 2005. ירוק, גלריה ריכטר יפו, 2008.  התשוקה לנעליים  2012 ועוד. פרסים  נבחרים:  ציון לשבח מעיריית רחובות, 1976. בנייני האומה ירושלים – פרס מחלקת החינוך, 1995 ועוד.

 

 

גדי פריימן, פסל: חושניות ארוטית

 

 

עבודותיו יוצאות הדופן של פריימן, מוכרות בזכות הקווים הזורמים והרגשות החבויים, המתפרצים מהאבן והברונזה. בחלק מהפסלים הוא משלב צבע. עבודותיו מוצגות בתערוכות, גלריות וחללי ציבור ברחבי העולם. יצירותיו של גדי פריימן ניחנות בחושניות ואף בארוטיקה, כשהצבעוניות מדגישה את אפיין הדרמטי.

 

 

הוא נולד בפולניה ב-1958 ועלה לארץ כשהיה בן 8. מתגורר מאז בקיבוץ משמר דוד, למרגלות הרי יהודה ועוסק בפיסול משנת 1982, כשבשנים הראשונות עשה זאת במקביל לעבודתו, כחקלאי בכרמי גפן לעשיית יין.  הגלריה ובית המלאכה של פריימן, ממוקמים במבנה אבן מרשים, המשקיף אל נופים ומרחבים פתוחים. השיטוט בחללי הגלריה, כמוהו כסיור במוזיאון של מיצגים המעוררים רגש ומחשבה.

 

 

 אבנר שר: דיוקן עצמי כפול

עבודותיו של אבנר שר, חוקרות לאורך השנים את היחסים שבין הרס ובנייה מחדש, השחתה וריפוי, תהליכי הכחדה ושימור.

 

 

 

 

כבן יחיד שגדל בבית מסורתי, רק עם אב ניצול שואה וללא שום משפחה, מושגים של מפלה ותקומה מעסיקים אותו ואינם מרפים.
יצירתו מתבססת בשלב הראשון בעיבוד אגרסיבי, בהשחתה חסרת רסן ובגרימת כאוס: חורט, שורף, קורע, צורב, מכתים, אך בשלב השני כשנרגע, הוא מאתר רמזים בכתמים בקרעים ובשריטות ומאחד אותם לכדי דימויים שונים (בדומה למבחן רורשך).
המצע החומרי של היצירה שלו הינו השעם – קליפתו החיצונית של עץ אלון, השעם, המקולפת מהגזע אחת לתשע שנים. העצים סובלים טראומה חוזרת ונשנית, אך הינם בתהליך מתמיד של שיקום וצמיחה.
העצים הינם בעלי יכולת התחדשות מופלאה ואף אינם נשרפים ונכחדים בשריפות יער (“והסנה איננו אכל”). האמן מצא בתכונות אלו קשר להיסטוריה ולתולדות האזור עתיד המלחמות והכיבושים, סיפורים מהתנ”ך, אורנמנטליות כתבים עתיקים. אסוציאציות ממזרח וממערב מופיעים תדיר בעבודתו כמפגש בין תרבויות והיסטוריות.

 

 

בשנים האחרונות מתמקד האמן בקטע קטנטן (כ-950 מ”ר בלבד) בעיר העתיקה בירושלים, בהם ממוקמים המקומות הקדושים לשלושת הדתות המונותאיסטיות.
אלפי שנים נלחמים ונאבקים עמים, ממלכות ודתות על השליטה בשטח קטנטן זה. מיליוני בני אדם לאורך ההיסטוריה איבדו את חייהם במתחם זעיר זה, דם ואהבה עזה שלובים זה בזה באבני העיר.
על-גבי מפות עכשוויות ומפות קדומות, באה לביטוי הגאוגרפיה הרוחנית והעירונית, האמונה וההתמסרות לדת. דו שיח של תהליכי פרוק בנייה מחדש וריפוי, שימוש משני בחלקים ממבנים שחרבו (SPOLIA), כל אלו הינם מאפיינים מובהקים של העיר.

 

 

אבנר שר הוא אדריכל (בוגר הטכניון בחיפה), בעל משרד אדריכלים גדול המתכנן פרויקטים גדולים והוא גם אמן (לימודי אמנות ויצירה באוניברסיטת חיפה), היוצר באינטנסיביות ומיוצג על-ידי גלריות בארה”ב, אמסטרדם, איטליה, במזרח הרחוק ובישראל. יצירותיו מוצגות במוזיאונים ונכללות באוספים ציבוריים ופרטיים. בימים אלו הוא מציג יצירה ענקית בתערוכה Personal Project GAA Europe   בביאנלה בוונציה, ומיצב שיצר מוצג דרך קבע בפואיה של מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד.

 

 

אילנה רביב, ציירת: שלמות של מודרניות ומסורת

 

 

אילנה רביב (אופנהיים), אמנית רב תחומית, המציגה במוזיאונים ובגלריות  המובילים בעולם, בין היתר, כאמנית ילידת הארץ הראשונה, אשר הציגה תערוכות יחיד הן במוזיאון הלאומי של רוסיה בסנט פטרסבורג והן במוזיאון לאמנות מודרנית MMOMA במוסקבה.

 

 

 

עבודותיה המצוינות של האמנית אילנה רביב, ממשיכת דרכם האמיתית של האמנים הבולטים במאה ה-20, לא רק של מאטיס, ופיקאסו, אלא גם אלבר מארקה וראול דופי, הציירים המופלאים מקבוצת הפוביסטים, בפשטות הלקונית והאנרגטיות המרובה בכל נקודה. עבודותיה של אילנה רביב עדכניות ביותר, מודרניות במובן הטוב של המילה ובאותו מובן מסורתיות ומכילות את כל סגנונות האמנים הטובים ביותר. יצירתה מגוונת ובו בזמן מאופיינת בשלמות אורגנית. אירוע זה הוא אירוע בינלאומי, לכן, עבורנו תערוכה כזאת היא באמת אירוע מכונן.
מדברי פתיחת תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית במוסקבה MMOMA, ד”ר אנדריי טולסטוי – Head of Research Department, Corresponding Member of the Russian Academy of Arts

 

 

מיכל רוטמן-לאור, ציירת: חגיגה צבעונית של החיים

 

 

האנרגיה היצירתית של מיכל רוטמן –לאור סוחפת את הצופה לחגיגה צבעונית, מרוממת ומלאת חיים, המעודדת גם את הצופה לבחור – לבחור לעוף.

 

 

 

 

מתוך עולמה האישי ובסגנונה המופשט הרהוט, מציירת מיכל דמויות ואורבאניקה, המתמזגים על פי תחושותיה ככתמי צבע במחול מושלם, המתאחדים יחד והיא ממציאה בציוריה שפות ויזואליות של קשר וחוסר קשר. יש בציורה הסיזיפי אך האופטימי ללא תקנה, סיפורי חיים המביעים דרך אין סופית מתפתלת, יש בהם דמויות, הנאבקות בצורך של קיום, סיפורי חיים, זוגיות, יש בהם שוב ושוב שפת ידיים נאבקת, המבקשת ליצור דיבור ודיאלוג עם הסביבה ועם הנוכח הקיים והנוכח הנסתר. שילוב מחשמל של מעוף, דימיון, ציבעוניות מתפרצת ועם זאת רגליים על הקרקע וריאליזם מציאותי.
על התערוכה “בוחרת לעוף”, מאת אוצרת התערוכה ורדה שטיינלאוף.

 

 

אורי כהן, אמן: תיאטרון של החיים

 

 

עבודותיו של אורי כהן, מביימות בתלת ממד, סיטואציות מהחיים, רגשות ואלגוריות אנושיות. הן ממחישות את הכאוס, הקונפליקטים והאי סדר בחיינו, באמצעות יצירות רגישות ודרמטיות, הנעשות בגאומטריה, סימטריה וסדר מושלמים.

 

כהן חי ויוצר בראשל”צ. עבודתו האמנותית הינה בתחום הפיסול והצילום. הוא בוגר הטכניון בחיפה, עובדה שאולי מסבירה את הסימטריה הקפדנית הניכרת בעבודותיו. המאפיין אותו בעבודות הצילום שלו, אלה ההתבוננות ואיתור הפריים המעניין מתוך הנוף בכללותו.
הפיסול אצלו מתבטא בבניית אובייקטים, אשר מצד אחד ממחישים חשיבה ורעיונות פסיכולוגיים-פילוסופיים, ברמת הפרט והחברה ומצד שני אובייקטים המביאים לביטוי את האסתטיקה של הגאומטריה. יצירותיו הן בגדלים שונים והן משתלבות בחללים קטנים או גדולים, פרטיים או ציבוריים.

 

 

גלית אלוש: בשקיפות חומרית

 

 

עבודותיה של גלית אלוש אניגמטיות במובן אחד ומספקות חוויה עיצובית וויזואלית מצד שני. נותנות תחושה מוכרת לחלל שאותו הן ממלאות ומביאות את הצופה מהצד, למציאות מקבילה שבה הם מפוקסים על רעיון אבסטרקטי מהחיים.

 

 

 

 

 

המבנים והפסלים של גלית, נוגעים באלמנטים מהמציאות היום יומית. אלמנטים שלפעמים נוח להתעלם מהם. השקיפות של החומר, בשילוב תאורה ומראות, יוצרת השתקפויות וצללים, החושפים פן חדש ומרתק של החלל בו הם נמצאים: כל פניה נותנת זווית חדשה על הנעשה (רסיסים).
גלית אלוש,  גרה ויוצרת בפריז. בוגרת לימודי עיצוב ואמנות במכון הטכנולוגי בחולון (2003), נודעה מאז לימודיה- בעשרות תערוכות בהן השתתפה בצרפת ובארץ ( גראנד פאלה-פריז, מוזיאון ברעם, מוזיאון אשדוד), בעבודה עם חומרים תרמו-פלסטיים המשתנים בחום ובעיקר בעבודתה עם דבק חם. החומר מתקפל ואינו נשבר, מחבר והופך מטפורי למה שמחבר בין כאן לשם.

 

 

אלישבע צור, פסלת: יוצקת אהבה

 

 

דברי האמנית: “לעיתים, אנשים מחלקים את חייהם לשניים – לפני ואחרי אירוע משמעותי בחייהם. עבורי, תחילת העיסוק בפיסול מהווה אירוע, שמחלק את חיי לחיים שאין בהם או יש בהם פיסול.

 

 

 

 

אני מתגוררת בגילון שבגליל המערבי, בוגרת כלכלה וניהול בטכניון בחיפה ועבדתי שנים רבות במקצוע, בד בבד עם התנסות בתחומי אמנות רבים, כמו ציור על עץ, יצירה ורקמה בבד, צבעי מים ועוד. לפני 16 שנים נסעתי עם משפחתי לתקופה של שנתיים בטקסס, שם למדתי פיסול אצל הפסל מייק פבלובסקי ומאז, התאהבתי בחומר ולא חדלתי לפסל.
סגנון היצירה שלי הוא פיגורטיבי בגישה ריאליסטית. תהליך היצירה מתבצע בחמר ולאחר מכן הפסלים עוברים ליציקת ברונזה או יציקת אבן. פסלים בתלת מימד או תבליטי קיר (בגדלים של 30 ס”מ ועד 130 ס”מ ) . נושאי הפיסול שלי הם חברתיים ומושפעים מהחוויות שאני חווה והנוף האנושי הסובב אותי. תהליך היצירה של כל אחד מהפסלים, אורך חודשים ארוכים בהם אני חשה כמו יולדת המפיחה חיים בחומר. אין דבר שמשמח אותי יותר, מאשר לראות אנשים המתחברים ומתרגשים למראה יצירותיי, כאילו משהו מן האהבה, שאני יוצקת בדמויות עובר גם אליהם…
האוצרת בתערוכת היחיד הראשונה שלי במוזיאון בית התנ”ך בת”א, ניסחה זאת כך: ‘הפסלים של אלישבע – חיים, מדברים, צוחקים, מלאי רוך ורגש אנושי. לעיתים נדמה שיש קונטרסט מושלם בין הרכות והרגש הנשקפים ביצירה, לבין קשיות החומר ממנו עשוי הפסל’.
אני חברה באגודת הציירים והפסלים של חיפה והצפון. השתתפתי בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות, הן בארץ והן בחו”ל וחלק מעבודותיי נמצא באוספים פרטיים בישראל, סינגפור וארה”ב”.

 

רונית טסלר, פסלת: העצמה נשית

 

“באמנות פוסעים יחד היד, הראש  והלב ” – ג’ון ראסקין.
רונית טסלר עדן הינה אמנית המפסלת בחומר, באבן ובברונזה. בעבודותיה היא מביאה לידי ביטוי את הקשר העמוק שלה לגוף האדם, חיבור ליציבה נכונה, חיבור לשמחת החיים, למודעות גוף נפש ובמיוחד לאישה בה היא רואה סמל לעוצמה, להכלה, לאהבה ולהרמוניה.

 

 

 

 

 

ביצירותיה תוכלו למצוא את אלה שתתחברו אליהן רגשית, את אלה שתתחברו אליהן שכלתנית ואת אלה שתתחברו אליהן אמנותית. אבל הקסם קורה כשתמצאו את אותן עבודות שאליהן אתם מתחברים, בכל הפרמטרים.  ה-DNA המקומי נטמע בערכים האוניברסאליים השזורים ביצירות והתוצאה היא פסלים עוצמתיים ומלאי נוכחות. הפסלים של רונית מהווים מראה למה שקורה אצל האישה ובסביבתה. הם מציגים כמיהה לטוב, לאופטימיות. כאילו אומרים לנשים – היו שלמות עם עצמכן. זוגיות, אהבה, נשיות, אימהות, פוריות, עוצמה, הומור, טבע, חיבור לבראשית, מקור האדם – באבן, בברונזה, בחומר – רונית טסלר עדן נוגעת עמוק בנשמה ביצירות שהופכות כל חלל: דירה, בית, משרד או לובי, למקום עם אמירה . עבודותיה משולבות במלונות, קליניקות, משרדים וחללים פרטיים וציבוריים, בארץ ובעולם.

 

בתמונה העליונה בפוסט זה: גן פסלים של סו אלה