מוזיאון ויטרה בגרמניה מקדיש תערוכה לכסא הנפוץ ביותר בעולם – “Monobloc – כסא לעולם”: כיסא הפלסטיק הלבן, הוא הרהיט הנפוץ ביותר בעולם. כדוגמה מובהקת למוצר צרכני המוני, כיסא Monobloc ניתן למצוא בכל מקום בו יש צורך במושב זול – בין אם זה בגנים אירופיים, בתי קפה אפריקאים או מסעדות אסיאתיות. התערוכה Monobloc – כסא לעולם, מספרת את סיפורו של פריט יומיומי זה. על סמך 20 אובייקטים, התצוגה בוחנת את ההיסטוריה ואת הקונוטציות התרבותיות של כיסא שהטביע את חותמו על העולם. זו התערוכה הזמנית השלישית בויטרה, שנבנתה ועוצבה על ידי האדריכלים הרצוג ודה מרון. התערוכה אוצרת מידע רקע נרחב ודימויים של המונובלוק בהקשרים רבים ומגוונים – ממסיבות גן ועד אזורי משבר פוליטיים. היא נותנת תובנה לפיתוח הטכני של Monobloc ואת הקונוטציות התרבותיות הספציפיות שלו.

הרעיון של הכיסא שנקרא Monobloc מבוסס על חזון ישן משותף למעצבים רבים: להפוך כיסא מפיסת חומר אחת. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, נערכו ניסיונות מוקדמים במתכת או כיפוף עץ למינציה. החל משנות ה -50, טכנולוגיית פלסטיק חדשה העניקה את האפשרות לממש את החזון. הכסאות הראשונים שיוצרו בהמוניהם כוללים את כיסא פאנטון (1958-68), שנבנה על ידי המעצב הדני ורנר פנטון, כסא בופינגר (1964-68) על ידי האדריכל הגרמני הלמוט בטזנר, והכיסא סלנה (1961-68), יצירה של מעצב איטלקי Vico Magistretti.

בשנת 1972, המהנדס הצרפתי הנרי Massonnet לקח את כל הכסאות האלה כנקודת מוצא ותכנן את Fauteuil 300 שלו, אשר נחשב הארכיטיפ של כיסא פלסטיק זול. על ידי שיפור היעילות של תהליך הייצור, הוא היה מסוגל להפחית את משך מחזור הייצור כולו לפחות משתי דקות. משנות השמונים ואילך, יותר ויותר חברות הביאו דגמים דומים לשוק.

הכסא התפשט ברחבי העולם והוא מייצג את האמביוולנטיות של החברה הצרכנית של היום. כיסא הפלסטיק הוא התגלמות של רהיטים יקרים – ולפיכך דמוקרטים. יחד עם זאת, הוא אינו עומד בקריטריונים של הקיימות ומדגים את צריכת המסה העולמית של מוצרים אחידים. מעצבים עכשוויים רבים יצרו פרשנויות חדשות של Monobloc כמענה לבעיות אלה. הדוגמא הבולטת היא כסא לקפה (2006) שלי האחים Campana. אותו כיסא מזוהה עם סחורה המונית חד פעמית בכמה מדינות ונחשב אובייקט יקר באחרות. כיסא הפלסטיק מייצג גישה פלורליסטית לעיצוב ההיסטוריה מעבר לקאנון הקלאסי. דווקא בשל אופיו הרב-שכבתי, כיסא הפלסטיק מסמל את המורכבות של התרבות החומרית בזמננו.

אייקון עיצובי, זול וסר טעם / גיורא אוריין

מיליונים יוצרו מאז הופיעו לראשונה בשנות ה-80 כסאות הפלסטיק והפכו לכיסאות הנמכרים בעולם בזכות היותם זולים, ניידים, עמידים בפני מים וקלים לניקוי. המודרניסטים חיפשו אחרי הכיסא המושלם בייצור תעשייתי, שהמשוואה שלו הייתה להשיג כמה שיותר בכמה שפחות. כך החלו מעצבי רהיטים כמו צ’רלס וריי אימס ורובין דיי ליצור בשנות ה-50 כיסאות מהחומרים הפלסטיים הפשוטים והזולים שהומצאו אז. את הכיסא הראשון שיוצר כולו מפלסטיק, המונובלוק בשמו התעשייתי, המיוצר בחתיכה אחת מ-2.5 ק”ג של פוליפרופילן בתהליך אחד ויחיד – “Universale”, עיצב ג’ו קולומבו ב-1965 (לקנול).

ג’ו קולומבו וכסא הפלסטיק שלו, 1965

שנתיים לאחר מכן הציג ורנר פנטון את כיסא פנטון המפורסם, עשוי פלסטיק ביחידה אחת, מבריק וסקסי, שנראה כמו האובייקט התעשייתי המושלם, אבל תהליך הייצור שלו היה ידני.

הגרסה של וורנר פנטון

נדרשו 20 שנה נוספות של מחקר כדי לייצרו בייצור המוני – בשנות ה-80 ולהתעניינות מחודשת בכיסאות פלסטיק בקרב מעצבים עכשוויים, ובראשם פיליפ סטארק וג’ספר מוריסון. הכיסאות הצבעוניים והמעוצבים שלהם נהפכו לחביבי המגזינים לעיצוב, ואילו המונובלוק הצנוע והפשוט השתמש בקלפים המנצחים שלו – שימושיות ומחיר נמוך – ונהפך לכיסא הנמכר ביותר בהיסטוריה. המונובלוקים הראשונים עלו כ-50 דולר כל אחד, אבל ככל שייצורם הלך והתרחב, צנח המחיר לפחות מ-5 דולר כיום. אין ספק שמדובר באייקון עיצובי וגם סמל לרהיט זול וסר טעם. בישראל יש גורסים כי כסאות הפלסטיק מתוצרת “כתר” הם סמל לעיצוב ישראלי אמיתי ויש הטוענים כי הוא סמל למהפכה התעשייתית בכלל. יש אפילו אתר המהלל את הכיסא ומזמין את המבקרים לשלוח תצלומים של כיסאות פלסטיק, www.functionalfate.org, ויותר מ-30 אלף בני אדם מבקרים בו בחודש. התצלומים החביבים על ינס תייל, מנהל האתר, הם של כיסא פלסטיק על הר קילימנג’רו ותצלום שצולם מחוץ לספרייה בצפון אפגניסטאן, של אדם יושב בכיסא פלסטיק ואוחז רובה. אגב, אידיאל מודרניסטי זה הוא גם סיוט סביבתי, מאחר והוא אינו מתכלה וכמעט אי אפשר לתקן מונובלוקים שנשברו.