Villa Malaparte, שנבנתה בשנת 1938 על ידי האדריכל הרציונליסטי Adalberto Libera, ב-Punta Massullo באי קאפרי, נחשבת לאחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות האיטלקית המודרנית. בית מגורים, מבנה אדום עם מדרגות של פירמידה הפוכה, יושב 32 מטרים מעל צוק במפרץ סלרנו, מבודד לחלוטין מהציוויליזציה, נגיש רק ברגל או בסירה. ז'אן-לוק גודאר צילם את סרטו המהולל Le Mépris בווילה מלפרטה. בסרט זה האדריכלות מקבלת תפקיד מוביל והופכת קשורה קשר הדוק לתסריט של הסרט.
את הבית הזמין הסופר האיטלקי, Curzio Malaparte, שאופיו התימהוני הביא אותו בסופו של דבר לנסות שלוט בתהליך העיצוב, מה שגרם לסכסוך מר עם Adalberto Libera האדריכל. מלפרטה רצה שהבית ישקף את אופיו של בעליו ויהפוך מקום להתבוננות אישית וכתיבה מתבודדת. הוא אמר פעם: "עכשיו אני גר על אי, בבית צנוע ומלנכולי. בניתי את עצמי על צוק בודד מעל הים. זה הדימוי של תשוקתי."
הארכיטקטורה קלאסית במונומנטליות המרשימה שלה ומודרנית בקנה המידה הפונקציונאלי המקומי שלה, שמציע מחסה ושליטה בנוף. לוילה יש את האיכות הפלסטית של חפץ, שכן הגאומטריה מייצרת שפה זרה לסביבתה, כופה כללים משלה על ידי כך שהיא מעניקה לה אופי מונומנטלי. עם זאת הוא עדיין יוצר קשר הרמוני עם הטבע ואינו משבש את סביבתו. רגישות זו מתחזקת גם בבחירת החומרים ודוחה את השימוש בבטון המאפיין מבנים מודרניים אחרים של התקופה. וילה מלפרטה נבנתה באבן מקומית המופקת מהאתר עצמו; כתוצאה מכך, הבית כאילו צץ מהנוף עליו הוא ממוקם, נראה כי המדרגות חורגות מהמצוק ויוצרות על גבו גובה חדש.
לפנים שלושה מישורים שמשתנים באורכם. בקומת הקרקע נמצא אזור השירות ומרתפים; בקומה הראשונה הגישה לבית דרך החזית הדרומית-מערבית, המטבח וחדרי השינה של האורחים. הקומה העליונה מוצגת כ"דירת" מלפרטה, במחציתה חלל מגורים גדול, מוקף בארבעה חלונות הממסגרים את הנוף שבחוץ. החצי השני מכיל את שני החדרים העיקריים המתחברים לסטודיו שנמצא בקדמת הבית. התוכנית העדיפה את נופי החתך של חללי הפנים. נוצר רצף אופקי של חדרים, עד כדי כך שבקומה העליונה הרבה מחיצות המאלצות לעבור מחדר לחדר.
מעל הבית יש גרם מדרגות גדול המוביל אל הסולריום, קומה חדשה שמרגישה כאילו היא משתרעת לעבר האופק. חלל זה נותר בלתי מודע לחלוטין לשאר חלקי הבית ואינו נגיש מחללי הפנים. הוא בעל מעוף וטוהר גאומטרי, טיילת אדריכלית שמביאה לידי ביטוי את המונומנטליות של וילה מלפרטה בצורה הברורה ביותר. גרם המדרגות מוצג כריטואל המביא את המבקר לנקודה בה הנוף מתגלה סוף סוף כולו בפניו.
לאחר מותו של קורציו מלפרטה בשנת 1957, הבית – כמו יצירות מודרניות גדולות אחרות, כמו Ville Savoye של לה קורבוזיה או E-1027 של איילין גריי – ננטש לחלוטין ונשאר כך חלק ניכר מהמאה העשרים. בשנת 1961, ז'אן-לוק גודאר צילם את סרטו המהולל Le Mépris בווילה מלפרטה. בסרט זה האדריכלות מקבלת תפקיד מוביל והופכת קשורה קשר הדוק לתסריט של הסרט.
רק בשלהי שנות השמונים ותחילת שנות ה-90 החלה שיקום ושיקום רציני של וילה מלפרטה. את אלה הוביל ניקולו רוזטאני (האחיין של קורציו), ובכך הציב מחדש את הבית לעין הציבורית. בשנת 1980 ג'ון היידוק כתב בדומוס 605 כי "וילה מלפרטה הוא בית של פרדוקסים. זהו חפץ. הוא מלא בסיפורים. זהו שריד שנותר על פסגת הים לאחר הימים התייבשו. זה סרקופג של זעקות רכות."
