התובנה שעלתה מביקורים אלה היתה שהבניין הוא בעצם שדה התגוששות של מציאות תכנונית סטטוטורית "אזרחית" מול הצרכים ומטלות של החיים על פי ההלכה. ה-Top Down – של חוקי התכנון והבניה מול Bottom up של צרכי הקהילה הביאו למציאות הכאוטית.
השוני בין הצרכים של קהילה זו מול השוק האזרחי רב – מספיק להביא דוגמא אחת, בעוד בשוק האזרחי ככל שהדירה ממוקמת גבוהה יותר ערכה עולה (ה"חלום" לדירת פנטהאוז) בפרוייקט ברחוב הנגב, שקלו האדריכלים למקם בקומת הגג את המחסנים של הדירות (ה"חלום" דירה בקומה הראשונה).

מרפסת הסוכה מהווה מרכיב מרכזי בהוויית החיים ההלכתית – היא גם הגורם הדומיננטי בטרנספורמציה שהבניין עובר מרגע אכלוסו – מספיק להתבונן בתקדימים בנושא זה בשכונות בני ברק, ביתר ועוד.
מטרת האדריכלים הייתה להמציא את ה"כאוס" כמהות של הבניין. במסגרת זו חפשו ל"ייצר" טיפולוגית מגוונות של מרפסות היוצרות מגוון מצבים מיוחד ועשיר שמבטל החזרתיות והמונוטוניות ומאפשרים זהות "אישית" לדייר ב"בלוק" המשותף.
החיבור של המרפסת לבית מתבצע בכל מרכיבי הבית חדרי שינה, מטבח, חדרי תורה, מרפסת שרות ועוד. באופן הזה מתקבלת מציאות המאפשרת לענות על צרכי ההלכה ואנו מקוים כי היא תצליח גם להכיל את הצמיחה מלמטה.