במשך חלק ניכר מההיסטוריה האנושית, פרטיות בזמן השינה הייתה מושג שלא חשבו עליו. משפחות עניות רבות התגוררו בבתים קטנים, שבהם היה רק ​​חדר אחד או שניים, הגדול שבהם תפקד כחדר שינה וכסלון המשותף לכל דייר בבית, כולל כל האורחים. אפילו בבתי מידות ובארמונות גדולים, זה לא היה נדיר, שלא רק משרתים ישנים בחדר אחד, אלא גם האדון. כשהמלך הנרי החמישי ערף את ראשה של Catherine of Valois, נכחו בחדר גם אנשיו ומשרתיו. גם המלך לא נהנה מפרטיות.

 

בבתים כפריים רבים בסקוטלנד, צרפת ובאזורים בהולנד ובריטניה, אנשים ישנו במיטות ארגז, שהיו בעצם ארונות עץ גדולים עם מיטה בפנים ודלתות, כדי להגיפם בזמן השינה. לחלקם לא היו דלתות, אלא רק וילונות. חלק מארונות השינה האלה, ניבנו בתוך נישות שבקיר. מלבד הפרטיות, החלל הסגור הקטן של ארונות אלה, סיפק חימום לנמים במהלך החורף. יתכן גם שהמיטות הציעו מידה מסוימת של הגנה מפני פולשים, במיוחד זאבים ובעלי חיים אחרים, שלעתים היו חודרים לבית. איכרים למשל, שמרו על ילדיהם בתוך מיטות ארגז כאלה, בזמן שיצאו לעבוד בשדות.
מיטות קופסתיות כאלה הפכו עם הזמן לרהיט אופנתי ונעשה בהם שימוש גם בבתים גדולים עם מספר חדרי שינה, שסיפקו פרטיות. ארונות מיטה רבים מהמאה ה -18, עוצבו כך שהוסוו כמזנונים, או הוסתרו מאחורי שורות של מדפי ספרים ומגירות. הרהיט הזה יצא משימוש רק במאה ה-19, מטעמי היגיינה, למרות שבחלקים רבים בסקוטלנד נוהגים עדיין לישון במיטות כאלה.