מקדש איסה ידוע בזכות מסורת בניה ופירוק מחזורית ועיקשת, והאיזון האלמותי שהיא יוצרת. המקדש נבנה ומפורק בצורה טקסית כל 20 שנים, בתהליך שנשנה כבר 62 פעמים. הוא עתיק וחדש לגמרי בעת ובעונה אחת. יש בו קיום בינרי, דו-משמעיות ונוכחות משותפת של תכנים הפוכים. הוא ישן כי בנייניו בנויים באופן כמעט זהה כבר יותר מאלף ושלוש מאות שנים וחדש כי הבניינים תמיד בני פחות מעשרים שנים. הוא ישן בגלל נטייתו להתקיים לנצח, כגשר בין עבר ועתיד וחדש בגלל קצרות מועדו. הוא ישן גם, משום שיש לו, לכל שישים ושנים גלגוליו, משמעות מצטברת וחדש כי לכל חזרה נוצרה גם משמעות שונה ונפרדת מקודמותיה.

 

 

 

NAIKU-SITE-AND-FOREST-a-flat

 

מקדש איסה נקשר אל סביבתו ואל מי ומה שבונים אותה, חובר אל תקופתו ואל מי ומה שעושים אותה, וכופה את עצמו על הדמיון ודורש הסבר, שוב ושוב, לא כמו אף בניין אחר. מאפייניו חמקמקים ואינם מתרצים בקלות, ומשמשים באופן קבוע מקור להשראה ולמחלוקת. בהווה הוא שוב אירוע רחב היקף ומוקד לתשומת לב לאומית ביפן שארכיטקטורה אינה העניין המרכזי בו אך הופכת במסגרתו, בצמוד לתחומי ידע אחרים כמו דת ופוליטיקה, מקור עשיר להתבוננות וחקירה ובסיס להנחות על תרבות יפן. ההתבוננות הפרטית שלי באיסה החלה לפני יותר מעשור כתמהיל של פליאה ותסכול. למרות היחשפות מוקדמת אל דיון שלם שמדגיש את החשיבות המונומנטליות של איסה הרגשתי שביקור שערכתי בו לא הוסיף להבנתו או להתמודדות עם המשמעויות שלו, ובנוסף, למרות שידעתי מראש שהגישה אל איסה מוגבלת הרגשתי אכזבה לא לראותו בסוף דרכי אליו. בגלל סקרנות מצטברת וניסיון לתיקון של החוויה ההיא, אחרי פסק זמן ושלושה ביקורים נוספים אני רוצה להשתמש דווקא באותם שניים—משמעות ונראות, כדי להתבונן כאן באיסה שוב ומקווה לברר אותם מעט בהמשך הטקסט.

 

1953

 

לצורך בניית איסה בגלגולו הנכחי שמסתיים עתה נכרתו 13,600 עצי ברוש יפני בני מאתיים עד ארבע מאות שנים, הושקעו 190,000 ימי עבודת נגרות ועובדו שלושה וחצי קילוגרם זהב, בעלות כוללת המוערכת בכ-560 מיליון דולר.

 

ErezGS_ise_photo-2b

גקו, 1953, תמונה מאת יושיאו ווטנבה [Watanabe]

המינוח הנפוץ ‘מקדש איסה‘ [Ise Grand Shrine] מתייחס לא לבניין אחד אלא למערכת בת מאה עשרים וחמישה מקדשי שינטו ואתרי שינטו קדושים שפזורים כרצועה צרה ולא סדירה בין קוו החוף של מפרץ איסה, העיר איסה ושיפולי ההרים הסמוכים, בתוך שטח בן כמה עשרות קילומטרים רבועים. שני מקדשים בעלי חשיבות גדולה יותר מהשאר מחלקים את מקדש איסה, את המערכת כולה, לשתי קבוצות: גקו [Geku]—המקדש החיצוני, ונייקו [Naiku]—המקדש הפנימי. הם ממוקמים בראש מדרג היררכי, גדולים ומכילים יותר ומהווים, יחד עם ארבעה עשר מקדשים נוספים מתוך המערכת, סביבה שמהותה ומתווה פעולתה אופייניים לאיסה ומתבססים על חזרה. בתוך מתחם הנייקו, מוקף ארבע גדרות, הגושודן [Goshoden] הוא המבנה המרכזי של איסה. צורתו נגזרת מצורת מבני חקלאות אסיאנים קדם-היסטוריים, שרצפתם מוגבהת מהקרקע ועמודיהם שקועים בה, ושנועדו לאכסון אורז. הוא נבנה מאותם חומרים מהם נבנה מקדש איסה כולו: עץ ברוש לבניין, קנה סוף לסכך הגג, גליונות זהב, נחושת וכדורי נחושת מצופה לעיטורים, מחברי ברזל בעיקר לגג, וחלוקי נחל לבנים ושחורים לכיסוי הקרקע. הוא מקרין פשטות, עידון ויופי, ותחושת הסתרה. בהקשר דתי הוא מקום מפגש בין אדם ואל, קודש הקודשים.

 

ErezGS_ise_photo-2a

גושודן, נייקו, 1953, תמונה מאת יושיאו ווטנבה [Watanabe]

הפופולאריות של המקדש כיום מרקיעה שחקים. תחת המינוח ‘איסה בום‘ ביקרו בו בשנה שעברה שבעה מליון איש, יותר מבכל אתר שינטו אחר, ועוד יותר צפויים לעלות אליו לרגל השנה, לסייע במימון חזרתו. הוא 'הוט ספוט', מקום תפילה פופולרי.

 

 

 

 

מקדש איסה ידוע לרוב בזכות מסורת בניה ופירוק מחזורית ועיקשת בשם ‘שיקינן סנגו‘ [Shikinen Sengu] והאיזון האלמותי שהיא יוצרת. המקדש נבנה ומפורק בצורה טקסית כל 20 שנים, בתהליך שנשנה כבר 62 פעמים, עוד מאז שנת 690, מאז ימי שלטונה של קיסרית יפן הארבעים ואחת ג‘יטו [Jitō], האישה השלישית משמונה שנשאו בתפקיד זה אי פעם. שני מתחמים סגורים וסימטריים עומדים זה לצד זה על ציר מדומה בכיוון צפון-דרום כדי לאפשר תהליך חזרתי. בצד אחד, ריק, נבנית בהדרגה קבוצת מבנים בדמותם של קבוצת מבנים קיימת במתחם הסמוך, המלא. כשתסתיים מלאכת הבנייה במתחם אחד והריק בו יתמלא תתחיל מלאכת הפירוק במתחם הסמוך, חומריו יילקחו לשימוש ראוי במקום אחר והמלא בו יתרוקן ויישאר כזה עד המחזור הבא. מלבד מבנים מרכזיים נבנים ומפורקים מחדש שערים, גדרות, פנסים, גשרים ומבני הקף שונים, ומחודשים עוד כאלף ושש מאות ‘אוצרות‘ מקדש נלווים כמו כלי נשק, כלי נגינה, ציוד רכיבה וריהוט, הנחשבים חלק בלתי נפרד מהתהליך. ה-‘סנגו‘, כפי שהוא מכונה בקיצור, כולל השגת חומר ועיבודו והרכבתו, פירוק חומר ועיבודו ושילוחו, ותכנון של שני אלה. הוא אורך שמונה שנים, מכריתת העץ הראשון עד להשגת איזון בין מלא וריק במקדשים.
הרגע בין בנייה ופירוק מושהה מעט ומובחן. המבנים בשני המתחמים עומדים אז שלימים, לא לריק, אלא כדי לאפשר את העברתם של אובייקטים קדושים—סמלים לנוכחות אלוהית, מהצד הישן אל החדש. במחזור הנוכחי ההעברה התרחשה בלילה צלול לגמרי, שאינו נלקח כמובן מאליו בעונת טייפונים, בין השני והשלושה באוקטובר 2013. התהלוכה, מסתירה לגמרי את מטענה ומוסתרת בעצמה, עברה הפעם ממזרח למערב.
מקדש איסה הוא אם כך ישן מאד וחדש לגמרי בעת ובעונה אחת. יש בו קיום בינרי, דו-משמעיות ונוכחות משותפת של תכנים הפכים. הוא ישן כי בנייניו בנויים באופן כמעט זהה כבר יותר מאלף ושלוש מאות שנים וחדש כי הבניינים תמיד, וללא יוצא מהכלל, בני פחות מעשרים שנים. הוא ישן בגלל נטייתו להתקיים לנצח כגשר בין עבר ועתיד וחדש בגלל קצרות מועדו. הוא ישן גם, משום יש לו, לכל שישים ושנים גלגוליו, משמעות מצטברת וחדש כי לכל חזרה נוצרה גם משמעות שונה ונפרדת מקודמותיה.

 

 

איסה הוא אינדיקציה להעדפה ברורה של הדומה והמשמעויות שלו הן אינדיקציה להעדפה ברורה של השונה. במשך כל שנותיו מקדש איסה נשאר נגיש לבעלי עניין שבנו לו, אם רצו, משמעות נוחה לצורכיהם. הוא שירת מטרות דתיות, פוליטיות, אסתטיות ומסחריות, והיווה שדה אשר במסגרתו מוסדות ויחידים פיתחו אסטרטגיות פרשנות וייצוג שאינן נאיביות. משמעות לא שכנה באיסה באופן מולד, ולא נבעה מחומר או צורה. משמעות לא נמצאה בעץ, בזהב ובאבנים, לא באנשים או בפרקטיקות הבניה, אלא הובאה אליהם בהקשר מוגדר וייחודי. רכות כזו ויכולת של ארכיטקטורה לספוח ולשאת משמעויות שונות, לעתים מנוגדות, בוודאי אינן תכונות בלעדיות של איסה, אך הן הועצמו בו בגלל חזרתו לאורך זמן וכל האפשרויות הטמונות בספציפיות של חזרתו. הפרדוקס שטבוע בשינויי הצורה הקבועים של איסה, בגלגוליו הזהים, בהעתקיו, היה פורה. נוסחה שתבע הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום [Hume] מעניינת בהקשר זה, גם אם הקשרה זר. “חזרתיות“, על פיו ובתרגום שלי, “אינה משנה את האובייקט החוזר, אך משנה את הדעת שמהרהרת בו“. חזרתיות, בהשאלה מיום ובהתאמה אל נוסחה שתובע איסה, דרבנה הרהור רב באובייקט החוזר והיוותה סיבה לשינוי שחל במשמעותו.
שמונה מחזורי בנייה ופירוק—חזרות, הושלמו בתקופה המודרנית, החל בחזרה ה-55 של 1869 ועד החזרה ה-62, שמושלמת בימים אלה. המשמעות בשלוש מתוכן מובחנת במיוחד, זו שהושלמה לפני מלחמת העולם השנייה בשנת 1929, זו שהושלמה אחריה בשנת 1953, והנוכחית.
בשנים לפני מלחמת העולם השנייה מקדש איסה הופך בהדרגה נושא שאינו נפרד מלאומיות, מאמצי כיבוש אימפריאליסטי ותופי מלחמה, ומתגבש ככזה בחזרה האחרונה לפני המלחמה, ה-58 [1929]. מערכת היחסים בין איסה והקיסרות מהווה לכך בסיס. איסה נהנה תמיד מחסות מוסד הקיסרות. סיבה מרכזית לשימור מעמדו בראש מדרג מקדשי השינטו, בין מקדשים רבים שניהלו מסורות התחדשות מחזורית יזומה ובין שלושים מהם ששימרו מסורות כאלו עד היום, היא הוקרת הממסד הקיסרי לאורך זמן. מהעבר השני, מנהיגות קיסרית חדשה זיהתה כבר ב-1869 [חזרה 55] את הפוטנציאל האידאולוגי הטמון באיסה והשתמשה בו בהמשך כדי להעניק לה ולמדינה, ולענייניהן, תוקף. הארכיטקטורה של איסה מובאת לדיון ציבורי כמסד של תרבות לאומית, של יפניות [Japan-ness]. היא נידונה כמקום שבו שוכנת לא רק אלוהות, אלא גם רוח יפנית אמיתית שהשתמרה ללא פגע מזמן עתיק, ואופיו הנצחי של האדם היפני. מודגשים באיסה יחוד, אותנטיות וטוהר יפניים. הוא מובא כהוכחה שמרכיבים של התרבות היפנית עומדים בפני עצמם כאשר הם מושווים עם אשיות התרבות המערבית, ואחר-כך כאמצעי הגנה בפני פלישת תכנים מערביים ליפן. על גביו נכתבת רטוריקה לאומנית, מגויסת למאמצי המלחמה.

 

Ise_Shrine_Meizukuri

 

ריטואל החזרה שהושלם אחרי המלחמה, בשנת 1953, איפשר תחילה לנטרל משמעות פוליטית שדבקה במקדש איסה לפניה. לאומנות נלהבת ששכנה בו עד אז מפנה מקום להתלהבות הכרוכה בבניית זהות מודרנית ואזרחית ליפן, במילוי ריק תרבותי שנוצר בהדרגה לאורך שנות מלחמה וכיבוש, ובניסיון לחבור שוב אל הקהילה הבין-לאומית. באותו אופן, נמדד מחדש גם השיוך שנעשה בין איסה ומסורת, ומסורת שמזוהה עם שלטון מפנה מקום למסורת שמזוהה עם ציבוריות. איסה מאומץ כפרוטוטיפ, אב-טיפוס, על-פיו מוגדרות מסורת ארכיטקטורה יפנית עתיקה ומודרנית, והופך כלי מרכזי בהצדקתן. שני יצוגים של איסה שהפכו מאז קאנוניים מסייעים בכך יותר מהשאר. טקסט של האדריכל קנזו טנגה [Tange] שנכתב בהדרגה ופורסם תחת השם ‘איסה: פרוטוטיפ לארכיטקטורה יפנית‘, מצביע תחילה על איסה בהערצה, כמקום בו ארכיטקטורה קיימת בצורתה השלמה ביותר, ושבו מערכת יחסים בין הצורה הטבעית והבנויה מאוזנת ובהירה יותר מבכל מקום אחר, עוד מימיי קדם. טנגה חכם וכותב הצהרה מתגרה שכזו בצורת שאלה. המשך חיבורו הוא פרשנות סלקטיבית של איסה, שרואה בו יתרונות הנדסיים [כמו חיבורי עמוד וקורה], אסתטיים [כמו פשטות והיעדר קישוט], וחומריים [דוגמת האופן שבו עץ חשוף ולא מעובד ‘מאפשר‘ את עצמו לסביבה], ושנועדה לסייע לאדריכלים המודרניים בעתיד. את החלקים בטקסט בהם איסה מתואר כמערכת בה נישמר מבנה כללי ומרכיבים מוחלפים באופן שוטף ניתן לראות כבסיס הרעיוני לתנועה המטבוליסטית, שתקום מעט אחר-כך באוניברסיטה של טוקיו בדמותו של טנגה. תמונות של הצלם יושיאו וואטאנבה [Watanabe] הם ייצוג משפיע נוסף. הן מגשרות על חלק מתוך מאפיינים רבים של החבאה, הרחקה, סוד, ובלתי נראות שתבועים באיסה. לא קשה להגיע אל איסה. הוא נמצא בסמוך לצירי התנועה הראשיים בין טוקיו לקיוטו, ועל מסלול רוב צירי התיירות הפרטית והמאורגנת במדינה, אך למרות שאין קושי להגיע אל המקדשים פיזית, אי אפשר לראות אותם במלואם. הכניסה אל מתחמי המקדש הפנימיים מתאפשרת רק לבודדים, ואת מראת הברונזה, סמל האלוהות שמאוחסן בגושודן, לא ראה איש מאז הוטמנה שם בתוך מערכת תיבות בזמן יסוד המקדש. ב-1953 וואטאנבה זכה למבט פנימי ובלעדי על איסה שאף צלם לא זכה לו לפניו או אחריו, שהופץ ברבים ואומץ בחום. מאז וואטאנבה יש לאיסה משמעות אינטימית. הצטמצם המרחק בינו לבין הציבור ביפן ומחוצה לה, הוא נגיש דרך ייצוגיו המצולמים, באופן שפוסח גם על אחיזת הדת בו. הוא גם מקובע. איסה של וואטאנבה נשאר תמיד חדש.

המקדשים של איסה ביפן: אי אפשר לראות אותם במלואם. הכניסה אל מתחמי המקדש הפנימיים מתאפשרת רק לבודדים, ואת מראת הברונזה, סמל האלוהות שמאוחסן בגושודן, לא ראה איש מאז הוטמנה שם בתוך מערכת תיבות בזמן יסוד המקדש.

בין לבין, את ריטואל החזרה של 1973 [ה-60] מלווים משבר הנפט ותחושת פסימיות, ואת זה של 1993 [ה-61] מלווים ‘התפוצצות‘ הבועה הכלכלית של יפן וסיום עידן הכלכלה ההדוניסטית שאפיינה אותה.
החזרה האחרונה של מקדש איסה, ה-62, התחילה ב-2005 ומסתיימת בהווה. המשמעות שמקבל המקדש מתגבשת בהדרגה והיא עוד לא ברורה לגמרי. לאחר שהיה שם נירדף לקצרות מועד ושימש כדי להצדיק את הארעי והזמני, כדמות מרכזית במיתולוגיה שראתה את ערי יפן והארכיטקטורה שלה תמיד בנות חלוף, נבנות ונהרסות, נבנות ונהרסות, ניכר בהווה קושי להבין את מקדש איסה במציאות של האטה, וכחלק מדילמה שעוסקת בגבולות הצמיחה וזמינות המשאבים. לצורך בניית איסה נכרתו בחזרה הנוכחית 13,600 עצי ברוש יפני, בני מאתיים עד ארבע מאות שנים, הושקעו 190,000 ימי עבודת נגרות, עובדו שלושה וחצי קילוגרם זהב, בעלות כללית מוערכת בת 55 מיליארד יין [560 מיליון דולר], כתחליף למה שנבנה רק לפני שני עשורים וכדי להיות מוחלף עוד שני עשורים. כדי לטעון את איסה בהקשר כזה ולהתמודד עם טענות לבזבוז ניכר מאמץ צפוי למקם אותו בהקשרים של קיימות. נבנית לו משמעות סביב השימוש מחדש שנעשה בחלקים מפורקים, ‘תרומת איברים‘ למקדשים אחרים, והענקת אוצרות המקדש כמתנות. מודגש גם הפרופיל הספציפי של איסה בהקשר לשימור, ואיך דווקא במסגרת מחזור עשרים השנים, ודווקא בסביבה שבנויה מחומר רגיש לכלייה וללא כל עיבוד שנועד לעכב תהליכי ריקבון והתיישנות שלו, השתמר סגנון אדריכלי קדום והשתמר כל הידע הנחוץ כדי לבנות אותו. עשרים השנים הם פעימה, ואנשי המקצוע שבונים ומפרקים את איסה—‘אוצרות לאומיים חיים‘, מיועדים להשתתף בשלוש פעימות כאלה בחייהם, לרכוש כישורים וידע כמתלמדים במחזור אחד, לתרגל אותם בשני ולהוריש אותם לדור הבא כאמנים מומחים בשלישי. איסה פופולרי בהווה. ברקע, בהקשר הזה, נולד המינוח ‘איסה בום‘. שבעה מליון איש בקירוב ביקרו בו בשנה שעברה, יותר מבכל אתר שינטו אחר, ועוד יותר צפויים לעלות אליו לרגל השנה, לסייע במימון חזרתו. הוא ‘הוט ספוט‘, מקום תפילה פופולרי, שיסייע בהתעברות אם צריך ויתרום לשגשוג, אתר תיירות דת מרופד ושבע, ומסגרת אידאולוגית דרכה איסה והאמונה מתקיימים בהווה.
המשפט “אין מה לראות, והם לא יראו לך את זה“ נכתב ככל הנראה בסוף המאה ה-19, כדי לתאר את המרחק אל מקדש איסה. ניתן להבין אותו כנובע מתחושת השלמה או אי-נחת.
המרחק הזה אל איסה קיים בהווה וישמר גם בעתיד, לרוב בסמכות רשויות המקדש, כמאפיין דרכו תוגדר מערכת היחסים עם המקדש והמשמעות שלו. הוא יגושר לפרקים על ידי ייצוגים של המקדש או אמונה בו, ויישאר עבור בעלי עניין תחום דמיוני יציב.

 

naked-siteplan

 

 

1. המילה Destruction, הריסה, שבשימוש נפוץ בהקשר לאיסה באנגלית מתארת נכון את התהליך שם אך אינה מדויקת בעברית ולכן אשתמש בדרך כלל במילה פירוק.

2. . David Hume: Repetition changes nothing in the object repeated, but does change something in the mind which contemplates it

3. החזרות של איסה בתקופה המודרנית ביפן מאז 1868: ה-55 (1896), ה-56 (1889), ה-57 (1909), ה-58 (1929), ה-60 (1973), ה-61 (1993), ה-62 .(2013)

4. There is nothing to see, and they won't let you see it