גל מלניק. צלמת: דוניה אופלקו, 2025

את פועלת במקביל כפסלת, מאיירת, מעצבת ויוצרת מיצבים. איך נוצר האיזון בין התחומים השונים, והאם את חווה אותם כפרקטיקות נפרדות או כגוף עבודה אחד?

הרישום, הפיסול והמיצב הם שפות שונות עבורי לאותו רעיון. לפעמים העבודה מתחילה מרישום, ולפעמים מתוך חומר או חלל – והם מזינים זה את זה. אני לא חווה אותם כפרקטיקות נפרדות, אלא כגוף עבודה אחד שמחליף צורה בכל פעם מחדש.

את מתארת לעיתים קושי בצורך להתמקד בתחום אחד. האם את מרגישה שהריבוי הוא מקור כוח או אתגר מתמשך?

זה גם כוח וגם אתגר. מצד אחד, הריבוי נותן לי חופש ותנועה. מצד שני, לפעמים יש קושי לבחור ולהתמקד. עם הזמן למדתי שזה חלק מהשפה שלי לא בעיה שצריך לפתור, אלא דרך עבודה.

שמש, 56×47 ס״מ, אלומניום צבוע, 2020. צילום: אלה ברק

ירח, 55×45 ס״מ, אלומיניום צבוע, 2022, צילום: אלעד ברנגה

שיווי משקל, 95×440 ס״מ, מתכת צבועה בצבע תעשייתי, 2025

בעבודותייך יש עיסוק עקבי בצורות בסיסיות, יומיומיות ומופשטות. מה מושך אותך בשפה הצורנית הזו?

יש בצורות האלו משהו ראשוני וברור, אבל הן גם פתוחות לפרשנות. משהו על הגבול שבין המוכר לדמיוני. מעניין אותי להתחיל עבודה מדבר קטן ויומיומי – ולתת לו לגדול, להשתנות.

המעבר בין דו־ממד לתלת־ממד חוזר בעבודתך. כיצד רישום, הדפס ופיסול מזינים זה את זה בתהליך היצירה?

הרישום הוא מקום לניסוי חופשי, שם אני בודקת רעיונות בלי מגבלות שמאפשר לי להסתכל על אובייקטים ולפתח אותם ואז בעצם חזרה מתוך הרישום הדו מימדי אני יוצרת אובייקטים תלת ממדיים.

טוטם, 300×79 ס״מ, מתכת צבועה בצבע תעשייתי, 2023, מלון בוטניקה, חיפה. צילום: עדי לם

עומדים מלכת, 200×60, מתכת צבועה בצבע תעשייתי, 2023, מלון בוטניקה חיפה, צילום: איה בן עזרי

עד כמה החומר מוביל את הרעיון, ועד כמה הרעיון מכתיב את בחירת החומר והטכניקה?

זה דיאלוג. לפעמים הרעיון בא ראשון ומחפש חומר מתאים, ולפעמים חומר מסוים פותח רעיון חדש.

את מדגישה שהעבודה תמיד מתחילה בהתייחסות לחלל שבו היא תוצג. כיצד את ניגשת לחלל חדש – גלריה, מוזיאון או מרחב ציבורי?

יש עבודות שאני יוצרת בלי לדעת לאיזה חלל יוצגו, אבל כאשר אני ניגשת למרחב חדש נתון שאני אמורה להציג בו בין עם זה גלריה מרחב ציבורי או פרטי, אני בוחנת את המקום: הסביבה, הגודל, האור, התנועה של אנשים בה. משם אני חושבת מה יכול לקרות בו, ומה היחסים בין האובייקטים לחלל ולסביבה.

ידיים מאובקות, 200×100 ס״מ, אלומניום צבוע בצבע תעשייתי, 2021, גלריה קו 16, תל אביב. צילום: שיר לוסקי

בעבודות חוץ, כמו פסלי הפארק בתל אביב, כיצד משתנה מערכת היחסים בין העבודה, הסביבה והקהל האקראי?

בפארק בתל אביב, הפסלים מוצבים בנקודת הכניסה ומשמשים מעין שער פתוח אל הפארק. הם מזמינים את העוברים והשבים להיכנס ביניהם, לשבת לידם או עליהם, ולהפוך את המפגש איתם לחלק מתנועת הגוף במרחב. ההצבה מותאמת לרחבה הפתוחה ומביאה את האמנות אל קהל רחב ומגוון, כזה שלא בהכרח מגיע מתוך כוונה “לראות תערוכה”. הדימויים, הצבעים והמרווחים בין הפסלים יוצרים סביבה דינאמית שמאפשרת שיטוט, עצירה ומשחק, והופכת את המפגש עם האמנות לחוויה יומיומית, פתוחה וחיה.

נקודת היפוך, מראה הצבה, אלומניום צבוע, 2023, פארק שתולים, תל אביב. צילום: אילן ספירא

נקודת היפוך, מראה הצבה, אלומניום צבוע, 2023, פארק שתולים, תל אביב. צילום: תום מלניק

את מרבה להתייחס למושג ה"משחק" – הן כחוויה פיזית והן כצורך בסיסי. כיצד הוא מתבטא בעבודות שלך?

אני חושבת על סוג של משחק כמשהו שנמצא בתנועה, וגם כחלק מתהליך היצירה : המשחק עם החומר או דימויים שיוצרים תנועה. המחשבה על הצבה שמאפשרת לשוטט בה כמו בתוך גינת פסלים או אתר מסוים שהפך לגינת משחקים, ויש בו מלא אפשרויות לקומפוציות שונות.

בעינייך, מה תפקיד התנועה – של הצופה או של האלמנטים עצמם – ביצירת החוויה המרחבית?

התנועה היא חלק מרכזי מהאופן שבו העבודה מתקיימת. הצופה לא רק מביט בה, אלא יוצר אותה מחדש דרך ההליכה, העצירה, שינוי הזווית והמרחק. כל תנועה מגלה צירוף אחר של צורות, יחסים חדשים בין האלמנטים, ומבט שונה על אותו מרחב. גם האובייקטים עצמם: יחד עם האור, הצל והזמן – מייצרים תחושה של תנועה. הצל משתנה במהלך היום, הקומפוזיציה נראית אחרת מכל נקודה.

האם את מדמיינת את הצופה כמשתתף פעיל בתוך העבודה, או כמתבונן שמרכיב את המשמעות תוך כדי שיטוט?

אני מדמיינת אותו כמשתתף שקט – מישהו שמרכיב לעצמו סיפור תוך כדי שיטוט.

stand still , פמוטים, מתכת צבועה בצבע תעשייתי, 2025. צילום: אלעד ברנגה

stand still , פמוטים, מתכת צבועה בצבע תעשייתי, 2025. צילום: אלעד ברנגה

הקמת את המותג Stolen Goods מתוך רצון לפנות לקהל רחב יותר ועדיין לשמור על איכות אמנותית. כיצד הגבול בין אמנות לעיצוב מתנהל עבורך?

את המותג הקמתי לפני כמה שנים יחד עם אחותי, מתוך רצון ליצור מוצרים מעוצבים שמבוססים על האיורים והשפה הצורנית שלנו. ֿלא ראיתי בזה ויתור על האופי האמנותי, אלא דרך להרחיב אותו למקום נוסף. גם כשמדובר במוצר, חשוב לי לשמור על עומק, ועל שפה אישית וברורה. בשנה האחרונה עיצבתי סדרה של פמוטים פיסוליים, ובעבודה עליהם עניין אותי המעבר לאובייקט שיש לו שימוש יומיומי, אבל גם נוכחות פיסולית עצמאית בחלל. הפמוטים נוצרים מתוך אותה שפה שבה אני יוצרת פסלים – חיתוך, כיפוף, אור וצל ,אך הם מתורגמים לאובייקט שניתן לייצר במהדורות ולהגיע דרכו לקהל רחב יותר. בעיניי, זה מרחב מעניין – המקום שבו הפסל הופך לשימושי, והאובייקט היומיומי מקבל איכות של אמנות.

לאחר תערוכות, פרויקטים במרחב הציבורי ואיור ספר ילדים – לאן את מרגישה שהעבודה שלך מתפתחת בשנים הקרובות?

בשנים הקרובות אני רוצה לפתח את כיוון העבודה שלי לפרויקטים רחבי היקף, גם כעבודות סייט־ספסיפיק שנוצרות במיוחד עבור מרחבים מסוימים. עבודות שמתקיימות בתוך נוף פתוח או אורבני, ויוצרות נוכחות פיסולית משמעותית ומתמשכת. מעניין אותי לבנות סביבות שלמות, שמורכבות ממספר אלמנטים כמרחב. במקביל, אמשיך לפתח אובייקטים שנמצאים על התפר בין עיצוב לאמנות, וליצור תערוכות ופרויקטים אמנותיים חדשים.

האם יש חלל, קנה מידה או שיתוף פעולה אדריכלי שעדיין לא התנסית בו והיית רוצה לחקור?

מעניין אותי לפתח שיתופי פעולה עם אדריכלים ומעצבי פנים בפרויקטים שבהם הפיסול הוא חלק מהתכנון כבר מהשלב הראשון, ולא רק כתוספת לחלל קיים. אני רוצה ליצור עבודות שמותאמות למבנה עצמו – חצרות, גנים, רחבות ובתים – מרחבים ציבוריים – כך שהצורה הפיסולית, התנועה במרחב והאדריכלות מתפתחים יחד. אני רוצה לעבוד בקני מידה גדולים יותר וליצור מרחבים שמעצבים חוויה של מקום שלם, ומטשטשים את הגבול בין אובייקט פיסולי לאלמנט אדריכלי.

גל מלניק (נ: 1988) היא אמנית רב־תחומית הפועלת בתחומי הפיסול, הרישום, המיצב וההדפס. היא בוגרת תואר ראשון (B.A.) מהאקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל (2014). עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות וכן במרחב הציבורי, ובהן תערוכת יחיד בגלריה קו 16 ותערוכה קבוצתית במוזיאון בת־ים (2020). מבחר מעבודותיה מוצג דרך קבע במלון בוטניקה בחיפה. בנוסף, הציגה בגלריות שונות בארץ ובעולם. לצד עבודותיה בחללי תצוגה, יצרה פסלי חוצות בקנה מידה גדול המוצבים בפארק מנחם בגין בתל אביב. עבודותיה מצויות גם באוספים פרטיים.

נקודת היפוך, מראה הצבה, אלומניום צבוע, 2023, פארק שתולים , תל אביב. צילום: אילן ספירא