כמי שהיה היורש של הון עתק מאימפריית התרופות ג'ונסון, חיפש ג'ונסון איזו עשייה עם משמעות.
תחילה עסק בציור כתחביב, אולי גם כדי להעסיק את עצמו, אך הוא לא הצליח להותיר כל רושם על אף אחד ואפילו לא על אשתו, אשר עודדה אותו לעבור מציור וללמוד פיסול – עצה אשר שינתה לעד את חייו.
ללא הכשרה רשמית, מעבר לכמה שיעורים קצרים, ג'ונסון השתתף בתחרות פיסול בינלאומית בשנת 1968 וזכה במקום הראשון מבין 7,000 מועמדים.
מכאן החלה קריירת הפיסול שלו שנמשכה כמעט חמישה עשורים.
הפסלים שלו עשויים ברונזה בגימור של צבע ופטינה, חלקם מפוזרים בחוצות הערים, בדמות אנשים בגודל טבעי. הפסלים שלו "ירדו אל העם" והתערבבו עם אנשי העיר.
אחד הסיפורים על עבודותיו, מספר על הפסל שהציב מחוץ למרכז הסחר בניו יורק, שהיה כל כך דומה למציאות עד שהכבאים חילצו אותו בעת מתקפת 9/11.
בעוד אמנים חולמים שעבודתם תימכר במיליונים לאיזה מיליונר מבוצר בטירה, או שיוצבו במגדל שן, ג'ונסון ביקש להנחיל את אמנותו לציבור, לתת לאנשים ולילדים להנות ממנה.
הוא הקים פארק ענק בן 42 דונם, Grounds for Sculpture, בו הציב עשרות מפסליו, של אנשים בגודל טבעי, בתערוכת פנטזיה המדמה מציאות, כדי לשעשע את באי הפארק. הכניסה לפארק הייתה בחינם, כמובן.
הוא אף מימן הצבת פסלים שלו במרחבים ציבוריים שבערי ארה"ב, בלא שגבה תמורתם אף לא סנט אחד ואף הקים בית יציקה שהכשיר אמנים לעבודה בברונזה, גם כן בחינם.
"קל לפעמים לשכוח את הדברים הפשוטים שנותנים לנו הנאה", הוא כתב באתר שלו Steward Johnson Atelier "אם נפתח את עינינו, ניווכח שהחיים נפלאים."
לפני כשנתיים הוא נפטר מסרטן בביתו בקי ווסט, פלורידה, בן 89 ובהחלט גדול מהחיים.
.