סגנון מינימליסטי כמעט התבקש כאן, אותו סגנון שפסלים וציירים אמריקאים כמו דונלד ג'אד ופרנק סטלה, החליטו לזקק באמצעותו את המציאות, להשתמש בצורות גיאומטריות פשוטות כדי להימנע מחיקוי או השתקפות של משהו אחר מלבדה. זיידי, עם משאבים צנועים, עושה שימוש בתנועה זו. "החלטתי להתמקד במשפחתי ובחברים שלי, כי אני רוצה להדגיש שאתה לא צריך לצלם נשים יפות או משהו יפה בכלל, כדי להפוך לצלם מקצועי ומוערך. מספיק שתסתכל סביבך ותמצא את האנשים והמקומות הנכונים לעבוד איתם", אומר זיידי.
התפאורות והאסתטיקה של תצלומיו הן תערובת של מה שהוא אישי וגם לא אישי, אינטימי ומרוחק, מוכר ולא מוכר. אתה יכול לראות בתמונות חפצים שאנחנו רואים כל יום, אבל כמו שזיידי אומר "אף אחד לא ראה אותם ככה בעבר."
זיידי טוען שהתמונות שלו מתייחסות לשוויון מגדרי, או שוויון וצדק בכלל. "יש שיכולים לחשוב על הצילומים שלי כפוליטיים, אחרים יכולים רק לראות את יופיים ואחרים פשוט יכולים לחשוב שהם חסרי משמעות. אך הפוליטיקה של המקום לא נמחקת לחלוטין. רוב התמונות שלי מתייחסות לשוויון בין המינים, או לשוויון וצדק בכלל. אך במיוחד בכל הנוגע אמנות מינימלית, היא משאירה יותר מקום לפרשנות עם המעט שהיא מציעה".