"חרושת התלמים" הנה סדרה של האמן איתי זלאיט, בה הוא מציג כ-15 אובייקטים, שהם סוג של הכלאות או חפצים אשר מקבלים ביטוי חדש, ברובם צעצועים, שמצא ברחוב והפך לקונסטרוקציות מונוכרומטיות גדולות ממדים.

 

איתי זלאיט_צילום יאיר מיוחס_3

 

בסדרה הנוכחית מתעמת זלאיט עם שאלות פסיכולוגיות ישנות מבעד לאובייקטים חדשים: מהי מידת הבחירה שלנו בחיים? עד כמה אנחנו נוכחים בהם? ועד כמה אנו נוכחים בתוך ההחלטות שלנו?
זלאיט, אבא טרי ואמן פעיל, מנסה להצית מחדש את חדוות היצירה אל מול המשפך ההולך וצר של שגרת היום יום. הימים נגמרים מהר והשאיפות לא מגיעות לידי מימוש. הוא מסיק שאנחנו כלואים בשני מעגלים: האחד הוא המעגל החברתי של תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע ומנסה לשווא למלא אחר חסרים רגשיים וחיצוניים שלנו. המעגל השני, הוא פנימי ואישי לכאורה, אבל קשור בקשר הדוק לזה הראשון.
זלאיט רואה באדם המודרני כלי בחייו, ומאמין שרק מתי מעט אינם מובלים ונוכחים בבחירות שלהם. הנוכחות היא אותה מודעות טהורה – זו המנותקת מן המחשבה והצורה.

 

איתי זלאיט_צילום יאיר מיוחס

 

גוף העבודות שמוצג בסדרה, מנסה להוות אלטרנטיבה למערכות הסגורות של היום יום. זלאיט מציג ערב רב של חפצים, בעיקר צעצועים, אותם מצא ברחוב וחיבר באופן אקראי. ניזון מן המורשת הסוראליסטית והדאדאיסטית של אמנות אוטומטית נטולת תיווך או סימבוליות, זלאיט יצר מהלך הפוך לזה התעשייתי אשר עומד בבסיסם של החפצים. האמן מזכך את המוצרים המעוצבים כדי לפתות את הצרכן, מאחד את האובייקטים כולם באותו אופן (אולי) שבו המוצרים מאחידים אותנו. הוא מבטל את הפונקציות המוצריות שלהם, מחליף את הצבע האגרסיבי והמושך בגוון אנמי וחד ממדי, מאחד את הצורות הסטראוטיפיות של בובת הברבי והדינוזאור מפלסטיק לכדי מקשה אחת, אל תוך התלם. הפיתוי איננו. עכשיו נותרה רק אותה אגרנות כפייתית מפוארת שפורצת מבעד לחור הצר במשפך חיינו. הריק הגדול נחשף.

 

___ף___ף_פ

 

כמעיין נובע, נשפכים המוצרים מפתח צינור הביוב ושוטפים את רצפת הבטון הקרה של הגלריה. טבע דומם לא דומם. חלקם מעגליים בצורתם וחלקם מייצרים צורת התפתלות מעגלית בחלל. חלקם שומרים על הנראות היומיומית וחלקם מסווים עצמם והופכים ליצירת אמנות צבעונית, למובייל ילדותי, לעולם תת מימי. אין משמעות סימבולית אחת שחלה עליהם והם חפים מכללים והגדרות.

 

YRM_4462

 

הצעצועים, חלקם חדשים, שתוקף חיי המדף של הבטרייה שלהם טרם פג, הושלכו לרחוב כלאחר יד בשקיות זבל שחורות שאינן מתכלות. הם מייצגים את ההיאחזות בצורה, את המחשבות הטורדניות שמובילות אשליות של צורך. הצעצועים ננטשו ממש כמו האידאות העמוקות ממורשת הואניטס – הכל אמנם זמני וחולף אך הנשמה "הנצחית" זקוקה לריגושים מיידים.

 

YRM_4682

 

YRM_4604

 

YRM_4638

 

איתי זלאיט יליד 1979, חי ועובד בתל אביב, בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל ותואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה, הציג בתערוכות קבוצתיות ביניהן במכון אלפרד לאמנות, גלריה חנינא, וכן בירידי האמנות צבע טרי 6, 7.

 

YRM_4645

 

אוצרת: טלי קיים.