זה היה עוד אוגוסט חם באולקהומה הכפרית, בקיץ 1913 וים הכותנה שנמתח בשדה, היה מנוקד בעשרות קטפים שחורים. ביניהם הייתה גם Sarah Rector, בת 11, אשר קמה וניגבה את ידיה על שמלתה הפשוטה והספוגה בזיעה, רגליה יחפות והיא לא גבוהה בהרבה מצמחי הכותנה שהקיפו אותה. כך נראו חייהם של משפחת רקטור, שרה, אחיה, אביה ג'ו ואמה והם לא היו יוצאי דופן לתקופה ולמקום הזה. הם היו חקלאים שחורים בלב אמריקה, באזורים העניים ביותר של המדינה.
עתידה של נערה צעירה כמו שרה, היה מוגבל לעבודות ביתיות מפרכות או עבודה חקלאית ואם יהיה לה מזל, היא תוכל להפוך למורה בבית ספר מקומי, שיש בו הפרדה גזעית ושכר זעום.

אלא שכמו משפחות שחורות רבות אחרות מאוקלהומה, על פי אמנת 1866, בשל היות בני משפחת רקטור צאצאי אינדיאנים משבט הקריק שנולדו לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, החוק הפדרלי זיכה אותם בקבלת קרקעות בחינם, במסגרת תכנית שבאה לכסות על מאות שנים של התעללות. הקרקעות המובחרים ניתנו ללבנים ואילו לשחורים, חולקו קרקעות שאינן ניתנות לעיבוד וחרף זאת, נשאו מס שנתי כבד. החלקה שהוקצאה לשרה הייתה פיסת שממה סלעית, 160 קילומטרים צפונית-מערבית לביתם, רחוקה מדי מכדי שתהיה מעשית. ג'ו רקטור, פועל חרוץ שהגן על טובת משפחתו, ניסה להפטר ולמכור את חלקות הקרקע של ילדיו, שמס שנתי גבוה רבץ עליהן, אך ללא הצלחה ואז הוא החליט להחכיר את חלקתה של שרה לחברת קידוחי נפט, כדי לקזז לפחות חלק מתשלומי המס השנתי הכבד מנשוא, למרות שהובטחו לו גם תמלוגים אם יימצא במקרה במקום נפט.

ביום המסוים הזה, 29 באוגוסט 1913, בעוד שרה עוסקת בעבודת כפיים מיוזעת ותובענית שעזרה לפרנס את משפחתה, היא לא ראתה את הנפט המבעבע ופורץ מתוך האדמה עם הקידוח. היא לא ידעה שהיא הפכה באותו רגע, מבת חקלאים ענייה – למיליונרית עתירת הון. 2,500 חביות נפט ביום הניב הנכס של שרה, שהפך לבאר הנפט הגדולה ביותר באחד משדות הנפט הגדולים ביותר במדינה. מאותו פרץ נפט ראשון לבדו, שרה עמדה להרוויח יותר מ-114,000 דולר בשנה – כמעט 3 מיליון דולר בדולרים של היום.
החווה המשפחתית שודרגה, לולי תרנגולות ואסם חדש נתנו לבעלי החיים מרחב מרווח יותר ובהמשך, המשפחה עברה לבית חדש (שזכה לכינוי "אחוזת רקטור") שנבנה בסמוך לצריף שלהם, אותו הם מילאו ברהיטים קנויים. רוז, אמה של שרה, אפילו קנתה לעצמה ארון בגדים חדש. הדבר המרגש ביותר עבור שרה, היו שני פריטי מותרות שהיא אפילו לא יכלה לחלום עליהם בעבר: פטיפון ופסנתר. שרה הקדישה זמן רב בהפגנת כישרונה המוסיקלי על הקלידים של פסנתר, ששווה סכום כסף שמשפחות שחורות רבות הרוויחו בשנה שלמה.
3,800 חביות של זהב נוזלי התמלאו כעת מדי יום מהשדה של שרה, המומחים ניבאו ששרה תשבור שיא כאחת הנשים השחורות העשירות ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, הצביעו על כך שהכנסתה השנתית כפולה מזו של נשיא ארצות הברית. כולם רצו עתה לדעת עוד על שרה רקטור ובמיוחד על עושרה וכספה. היא הפכה לסנסציה ארצית ומאות גופים ואנשים התחרו על תשומת ליבה. היא אפילו קיבלה כמה הצעות נישואין מגברים לבנים, למרות העובדה שבדיוק מלאו לה 12. בשל עושרה, בשנת 1913, בית המחוקקים של אוקלהומה עשה מאמץ להכריז עליה כ"גברת לבנה של כבוד", מה שאפשר לה ליהנות מהטבות של מעמד חברתי גבוה, כגון נסיעה בקרון מחלקה ראשונה ברכבות.
שרה שמרה תחילה על פרופיל נמוך, היא למדה באוניברסיטה מכובדת והשתדלה לחיות חיים נוחים אך רגילים. אך עם הזמן החלה לנהל חיים נהנתנים גדושים במותרות. בתקופה שבה פחות מ-4% מהאמריקאים החזיקו במכונית, שרה בת ה-16 הגיעה לבית הספר בפרמייר, מכונית יוקרה שהייתה סמל סטטוס. היא הייתה מיליונרית שהחזיקה במניות, נכסים, עסקים וחלקת אדמה יוקרתית של 2,000 דונם. בביתה היא קיימה מסיבות מפוארות ואירחה ידוענים כמו המוסיקאים האגדיים (השחורים) האהובים עליה קאונט בייסי ודיוק אלינגטון.
היא נפטרה ב-22 ביולי 1967, בגיל 65 ונקברה בבית הקברות בלאק ג'ק בעיר הולדתה טאפט, עיירה של תושבים שחורים-אינדיאנים.

Around 1917, Sarah Rector and her family moved into a large stone foursquare in Kansas City, which became known as the Rector Mansion

8 A story on Sarah Rector in the Nov. 24, 1915, edition of the Bangor Daily News in Maine

Sarah Rector on her farm in Wyandotte County, Kansas in the 1950s.

Sarah Rector with a brother-in-law