את הנוף המפואר של המקום הוא גילה בסוף שנות הארבעים ויצר בו אתר פנטסטי, הכולל חלל פיסולי ייחודי בעולם.
סוריאליזם, שאת מקורות הבריאה שלו נמצא בחלומות ובתת-המודע, רלוונטי רק בתיאוריה, שכן לעולם הסגנון לא יוכל לשמש לבניית מבנים בחיים האמיתיים. אדוארד ג'יימס – שתואר על ידי סלבדור דאלי כ"משוגע יותר מכל הסוריאליסטים יחד" – עיצב גן פסלים שמתריס נגד כל תווית אדריכלית ונע בין פנטזיה למציאות.
הגן שמשתרע מצפון למקסיקו סיטי, על יותר מ-80 דונם של יערות גשם, כולל פסלים ענקיים, ביתנים ומבני בטון, בשילוב שבילים, גשרים, בריכות ומפלים. עמודים עם כותרות שנראים כמו פרחים ענקיים, קשתות גותיות, שערים דרמטיים, זו אדריכלות שאי אפשר לספור את הקומות שבה, עם דלתות שלא מובילות לשום מקום וגרמי מדרגות לולייניים שמובילים אל השמים והכל יכול להתקיים רק בתוך ציור סוריאליסטי.
הפרויקט – אשר ג'יימס שלנו כינה אותו "Xanadu סוריאליסטי" – עלה לו ביותר מ-35 שנים מחייו, בכדי להקים אותו, בעלות של יותר מ-5 מיליון דולר, עם יותר מ-150 עובדים.
הסיפור מספר, שכאשר אדווארד ועוזרו הגיעו למקום בכדי לחקור אותו, הם רחצו בנהר וענן של פרפרים הקיף אותם. הסופר הבריטי פירש את האירוע הזה כסימן וקסם וכך, בין השנים 1947 ל-1949, הוא החל בבניית הגרסה שלו לגן עדן.
במהלך העשורים הראשונים, הוא התמקד בגננות. עד שבשנת 1962 הרסה סופת שלגים את אוסף הסחלבים באתר והוא החליט לבנות גן ניצחי והחל לבנות מבני בטון הדומים לאלמנטים צמחיים.מאז הפך גן הפסלים למקור של יצירה ועבודה למקומיים.
בשנת 1984 מת אדוארד ג'יימס במהלך טיול בצפון איטליה.
בשנת 1991 נפתחו דלתות "לאס פוזאס" לתיירים.
במהלך השנים התמזגו הפסלים בהדרגה למעין עיר אקראית, בהרמוניה שנוצרה על ידי המבנים והדיאלוג עם הסביבה הטבעית.
הליכה דרך גן הפסלים, היא כמו חקר עיר שטרם נתגלתה. לאורך השבילים תמצאו ידיים וראשים עשויים בטון, נחשי אבן, אמבטיה בצורת עין – במקום שג'יימס נהג להתרחץ באישון הלילה – מרחב פנטסטי עם חזות של חורבות, של משהו לא גמור, חלק מתעלומה כלשהי.
במניפסט הראשון של התנועה הסוריאליסטית, אנדרה ברטון הגדיר אותה
כ"…מחשבה המוכתבת בהעדר כל שליטה המופעלת על ידי התבונה, פטורה מכל אסתטיקה או דאגה מוסרית". הרעיון הזה קיים באדריכלות של "לאס פוזאס", המבנים של האתר הזה, בנויים בניגוד למה שלמדנו בבית הספר לאדריכלות – הם לא מציעים חווית למידה, אלא מציעים חווית גילוי.
ברור שלא נוכל לשכפל יצירות פנטסטיות שכאלה למחוזותינו, אבל הם בהחלט מציגים דרך חדשה להסתכל על המציאות של האדריכלות שאנו מייצרים כל יום.