תהליך זה של ייצור בדים, לקח המון זמן, העסיק כוח אדם גדול וגם איכות הבדים לא הייתה טובה. הבד היה גס ומאד לא נוח ללבישה. עם זאת, זה היה פחות יקר וזמין גם באזור הכפרי.
במהלך השנים, תהליך ייצור הבד הפך אוטומטי לחלוטין, במפעל ועם מכונות מתוחכמות. מעמד האורגים בתהליך ידני, עלה עם זאת, מכיוון שיצירתם הייתה בלעדית וייחודית. כך גם בתקופה המודרנית, אנשים רבים במדינות שונות של הודו, התפרנסו מייצור בדים בתהליך חצי אוטומטי וייצרו סוגים שונים של בדים עם צבעים ועיצובים שובי עין.

במערב בנגל (מדינת הודו), למשל, פורחת תעשיית Handloom, היא יצירת טקסטיל בנול ידני. זו תעשייה בקנה מידה קטן, שבה אנשים עוסקים בשלבים שונים של ייצור בדים. המוצרים מ-handloom נקראים Tant. כל תהליך עיבוד החוטים, צביעתם, ייבושם, עיצובם, השזירה והשיווק, נעשים על ידי צוותי של אנשים בכל יישוב. התעשייה הזו מתקיימת ביישובים רבים, עיירות או כפרים, בהם אנשים עוסקים בתעשייה הזו באופן מסורתי זמן רב מאוד וירשו את מיומנותה מאבותיהם.
סארי Saree אחד (בד ללבוש נשים הודיות), דורש בערך 8 שעות של אריגה במכונת נול יד.
הצילום בשנטיפור, שהיא עיירה כפרית במדינת מערב בנגל, הודו, שצילם Shaibal Nandi, צלם חובב.