מנריקה, יליד ארסיפה ב-1919, חזר ללנזרוטה בשנות ה-60, לאחר שנים של עיסוק אמנותי במדריד ובניו יורק. מול האיום של פיתוח תיירותי בלתי מבוקר, הציע מנריקה חלופה: מודל שבו אמנות ואקולוגיה יוכלו להתקיים יחד. Jameos del Agua, שנחנך בשלבים החל ב-1966, הפך לאב-טיפוס לאידיאולוגיה הסביבתית שלו – פילוסופיה ששורשיה באיפוק, כבוד ותהודה עם הארץ. כאמן וגם כאדריכל, מנריקה נמנע מדומיננטיות ובמקום זאת בחר בצניעות מרחבית המציגה את הסביבה הטבעית.

החוויה של מתחם האמנויות והתיירות התת-קרקעי, שנבנה בשנות ה-60 עד שנות ה-70, מתגלה כרצף של מעברים, המבקרים יורדים אל החשיכה, עטופים בקירות נקבוביים, המסלול ממשיך דרך גן טרופי בין חומות געשיות, ששיאו בבריכה סוריאליסטית של מי טורקיז. החוויה אינה ליניארית אלא אפיזודית. אלמנטים אדריכליים – מדרגות, ספסלים, מעקות – משובצים בתוך הלבה או מסוידים בסיד. זהו מקום תרבותי, שמורה אקולוגית ונוף חוויתי. הוא מכיל אודיטוריום תת קרקעי עם אקוסטיקה יוצאת דופן, מסעדה מובנית בפני הסלע וחלל פתוח למנוחה.
מנריקה עיצב את המתחם הזה – כולל מסעדה ובר, מרפסת לצד הבריכה ואודיטוריום של 550 מושבים – מתוך סדרה של שלוש מערות דמויות צינור מחוברות הנקראות ג'מיוס. ג'מאו – מילה מתרבות האי הגואנצ'י הקדם-ספרדית – היא מערה שנוצרה על ידי בריחת אוויר דרך לבה והג'מאו המסוים הללו נוצרו בהתפרצות הר הגעש לה קורונה, לפני כ-3,000 שנה.
"עבורי, ההיבט החשוב ביותר באמנות הוא הטבע. בג'מאוס דל אגואה לא עשיתי אלא להדגיש את היופי שכבר היה שם", אומר האדריכל. זו אדריכלות חושית, בתוך מסורת רחבה יותר של אדריכלות פנומנולוגית. בדומה ל-Therme Vals של זומתור או לכנסיית האור של אנדו, עבודתו של מנריקה עוסקת פחות בצורה מאשר בתפיסה תיאטרלית.

שטח: 5,000 מ"ר
שלבי בנייה: 1966 – 1977
צילום: © Julian Weyer, Flickr User

קרא עוד על César Manrique