המלון ששוחזר בקפידה, מציג מבנה רב תרבותי עם ארכיטקטורה ייחודית וסיפור היסטורי, 42 חדרים מפוארים שונים זה מזה, נוף לים, ציורי קיר מהתקופה הטמפלרית ומסעדת שף.

 

0680_Assaf Pinchuk photography (002)

 

המלון החדש, ממוקם במושבה האמריקאית-גרמנית, בדרך המשמשת חיבור בין יפו העתיקה לתל אביב. שני המבנים ההיסטוריים בהם פועל המלון – "מלון ירושלים" ו"בית נורטון" לשעבר, נבנו לפני 150 שנה ועברו מספר בעלויות. כל אחד מגלגולי המבנים הותיר את חותמו. השימור המוקפד שנעשה במקום, מזמין "קריאה" מחודשת של הסיפורים ההיסטוריים, כפי שהם נגלים מתוך אדריכלות המבנים, מציורי הקיר ומעיצוב הפנים, שנעשו תוך התייחסות עמוקה לסיפור ההיסטורי הרב תרבותי של המלון.

 

0677_Assaf Pinchuku photography

 

1497_Assaf Pinchuk photography - Hotel entrance

 

1479_Assaf Pinchuk photography- olga entering the building

 

הסיפור ההיסטורי
מלון ירושלים (אוארבך 6)
בשנת 1866 הגיעה קבוצה של 40 משפחות אמריקאיות, נוצריות-מורמוניות, לחופיה של יפו. 157 מבוגרים וילדים שעזבו את מיין, ארה"ב, על אנייה עמוסה לעייפה שהכילה את כל רכושם, לצורך מילוי משימה ברורה – הכנת ארץ ישראל לחזרתם של יהודי התפוצות.
ג'ורג' אדמס, הכומר-מטיף שהוביל אותם לישראל, טען שזו הדרך היחידה להביא לתחייתו המחודשת של ישו. גורלם של מאמיני אדמס היה מר, עוד בטרם פרקו את ספינתם, עם הכניסה לארץ המובטחת. שנה קודם לכן, רכש אדמס פרדס בראש גבעה צפונית לחומות יפו, בדרך שכם. עם ההגעה לישראל שהייתה תחת השלטון העות'מאני, התבשר אדמס שרכישת האדמה לא התבצעה בפועל, מאחר ולא אושרה על ידי השולטן. בעודם מחכים שאדמס יוביל אותם לחלקת האדמה המובטחת ומבלי שידעו על התסבוכת, הקימו מאמיניו מחנה זמני על חוף הים. לרוע המזל המחנה היה קרוב לחלקה בה נקברו נפגעי מגפת הכולירע ותוך מספר שבועות מתו 9 מהמתיישבים האמריקאים, ברובם ילדים.
בינתיים הצליחו לרכוש חלקת אדמה סמוכה והחלו בהקמת המושבה, כמתוכנן – רחוב ראשי (היום רחוב אוורבוך) ורחוב חוצה (היום רחוב הופמן) עליהם בנו 10 בתים, ביניהם שני מבני ציבור: בית כנסים וחנות. כל הבתים היו מבני עץ, ברובם בני שתי קומות, שהובאו בחלקים מארצות הברית ונבנו בסגנון הקוטג' האמריקאי, מלבד בית אבן אחד בן שלוש קומות שהקימו האחים דריסקו, ונועד לשמש מלון –"לה גראנד הוטל".
קשיים בירוקרטים, סכסוכים, מחלות ומגיפות ויבול מועט מדי, הביאו עד מהרה את מרבית המתיישבים לקשיים פיזיים וכלכליים עצומים. אלו שנותרו בחיים עשו כל שביכולתם לשוב למולדתם, כך שבשנים 1867-1868 נותר במושבה מתיישב אחד – רולה פלויד, שהביא עמו כרכרה מאמריקה, ופתח סוכנות משגשגת של תיירות והובלה.

 

1635_Assaf Pinchuk photography - transparent stairs over antique stairs

 

1740_Assaf Pinchuk photography sunset toast setup

 

מארק טווין, שהפליג במסע הראשון של אונית פאר מארה"ב למדינות אגן הים התיכון, פגש את אנשי המושבה האמריקאית בנמל יפו ותאר אותם בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש". הספר היה רב המכר הגדול ביותר של מארק טווין בימי חייו. כך הוא כתב בו:
"כמעט ושכחתי את אנשי הקולוניה מיפו. ביפו ירדו עמנו באנייה כארבעים מחברי אותה קהילה
מהוללה: גברים ונשים: תינוקות, נערים ונערות, כמה זוגות צעירים ואחדים שעברו לא מכבר את
אביב ימיהם. כוונתי לקולוניה של אדמס מיפו. חלקם עזבו אותה לפני כן. ביפו השארנו את מר
אדמס, אשתו וחמישה עשר בישי מזל, שלא רק שהיו חסרי פרוטה, אלא שלא ידעו להיכן לפנות
ולאן ללכת. כך נאמר לנו. הארבעים שעמנו, שמלכתחילה היו אומללים, רבצו על הסיפון חולי ים כל
הדרך, כאילו לא שלמה מנת סבלם. אולם אחד או שניים מהצעירים נותרו לעמוד על רגליהם, ואנו
ירדנו לחייהם כדי להציל מפיהם כמה פרטים. באפס חמדה סיפרו את דבריהם המקוטעים, שכן
לאחר שנביאם רימה אותם תרמית מבישה, חשו עצמם מושפלים ואומללים. בנסיבות כאלו אין בני
אדם אוהבים לדבר. הקולוניה הייתה כישלון חרוץ. כבר ציינתי שמי שיכולים היו להסתלק,
הסתלקו מדי פעם. הנביא אדמס – לשעבר שחקן, אחרי כן כמה דברים אחרים ואחר כך מורמוני
ומיסיונר ותמיד הרפתקן – נשאר ביפו עם קומץ נאמניו העלובים. הארבעים שבאו עמנו היו
ברובם, אם כי לא כולם, מחוסרי כל. הם רצו להגיע למצרים. מה יהא עליהם באלכסנדריה, לא
ידעו ומן הסתם לא היה אכפת להם – ובלבד שיוכלו להשתחרר מנביאם ולצאת מיפו השנואה…
מי ייתן וימצאו ישועה לנפשם ומרגוע לגופם באמריקה".

 

1797_Assaf Pinchuk photography-sunset view over the mediterranean

 

1803_Assaf Pinchuk photography-rooftop after sunset

 

1809_Assaf Pinchuk photography-rooftop waterview behind

 

1812_Assaf Pinchuk photography- street view with hotel at sunset

 

1830_Assaf Pinchuk photography Drisco and Villa Drisco after dark

 

1845_Assaf-Pinchuk-Villa Drisco and The Drisco

 

1857_Assaf-Pinchuk-Facade night

 

1863_Assaf-Pinchuk-photography main entrance at night

 

'לה גרנד הוטל' של האחים דריסקו לא פעל ולו יום אחד כמלון וחלומם של האחים נגוז במהרה. ב-1870, נמכר המבנה לארנסט הרדג, בנו של אחד ממנהיגי הקהילה הטמפלרית בארץ, שהפך אותו למלון היוקרה הראשון מחוץ לחומות יפו. הארדג' שינה את צביונו של המלון מאמריקאי לאירופאי, נתן לו את השם "מלון ירושלים" וקבע מעל הכניסה את הפסוק מספר ישעיהו שמתנוסס עליו עד היום, באנגלית ובגרמנית: "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".
"מלון ירושלים" שפעל תחת הרדג עד 1940, אירח את עשירי אמריקה, אנגליה וגרמניה, ביניהם גם מארק טווין ותומאס קוק, בין השאר, כי היה המלון הראשון עם מים זורמים. התארחה בו פמלייתו של  הקיסר וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ ב-1898, אירוע שנרשם בתולדות היישוב. המלון פרח ושגשג עד מלחמת העולם השנייה, אז האנגלים הפכו את המלון למפקדה הצבאית שלהם. עם קום המדינה הועברה בעלות המבנה לממשלת ישראל. הבניין הוזנח וננטש בשנות ה-60 וימי הזוהר נשכחו.

 

accessible bathroom

Assaf-Pinchuk-Deluxe 3

 

Assaf-Pinchuk-photographer_5766

 

Assaf-Pinchuk-photographer_5911

 

Assaf-Pinchuk-photographer_5920

 

Assaf-Pinchuk-photographer_5923

 

Bathroom 110

 

Bathroom 110a

 

Classic with Blacony

 

Studio Room

 

THE DRISCO- CLASSIC ROOM

 

Assaf-Pinchuk- Balcony

 

בית נורטון (אוארבוך 4)
מבנה העץ בין שתי הקומות נבנה בשנת 1866 על ידי פ.א נורטון, מחלוצי המושבה האמריקאית, כבית מגורים למשפחתו ומאוחר יותר לאחר עזיבת הקבוצה האמריקאית, נרכש על-ידי "החברה היהודית של לונדון", שהקימה במקום בית מיסיון. בית נורטון, הינו אחד ממבני העץ אשר הובאו באונייה ממדינת מיין שבארה"ב, על ידי מקימי המושבה האמריקאית והורכבו בארץ ישראל. לבית מאפיינים טיפוסיים לבתי המושבה – עיצוב פשוט, חזיתות סימטריות וגג רעפים. לאלו מצטרפות מרפסות היקפיות שנוספו מאוחר יותר על ידי המתיישבים הטמפלרים. המבנה בנוי בקו אפס לרחוב, באופן טיפוסי למבני המושבה, והוא המבנה הצפוני ביותר בה ועל כן נראותו בולטת והוא מהווה שער כניסה לבאי המושבה.
עם קום המדינה, בית נורטון הועבר לידי האפוטרופוס לנכסי הגרמנים ויושבו בו יהודים. במהלך השנים המקום ננטש עד שבשנת 1988- 1990 המבנה שופץ באופן מקצועי על-ידי בעליו החדשים – חברת ד.י.א.נ ושימוש המקום הוסב למסעדה, הלוא היא מסעדת "קרן" המפורסמת של שף חיים כהן. מבנה זה הוא כיום ה-Villa Drisco ומכיל 5 חדרים, סוויטת נורטון, וסלון לובי של המבנה.
אדריכלות המבנים
המבנה עבר  שימור מעטפת בשנת 2010, על-ידי משרד אמנון בר אור אדריכלים. בשנת 2017 שוחזר פנים המבנה והוחזר לשימוש כבית מלון על-ידי משרד נאור מימר אדריכלות ושימור ובתכנון פנים על-ידי משרד שאלתיאל אדריכלות ועיצוב פנים.
הסגנון העיצובי של מלון ירושלים, מושפע מההיסטוריה של הבניין ובאמצעות היותו בנין לשימור, שפעל בתקופת השלטון התורכי והבריטי.
העיצוב המקורי של האחים דריסקו היה אמריקאי קולוניאליסטי ובהמשך, כאשר נמכר הבניין לטמפלרים, התווסף לו סגנון המאופיין עם התקופה האקלקטית.
האתגר האדריכלי היה חיבור לתוכן דומיננטי שהוכתב מראש וכלל התחשבות בקיומם של ציורי קיר רבים ושימוש מוגדר בחומרים ואלמנטים שרשויות השימור מכתיבות. העיצוב הנוכחי משחזר את חווית המקור ומחזיר עטרה ליושנה, באמצעות יצירת מפגש בין אלמנטים מהסגנון הערבסקי לסגנון אירופאי קלאסי.
באופן זה נבחרה מעטפת מחודשת ואלגנטית, המאופיינת באלמנטים אירופאיים קלאסיים (כגון דלתות עץ מסוגננות, רצפות עץ אלון מיושן, שולחנות וכורסאות בסגנון ארט דקו וגופי תאורה מודרניים), הקיימים לצד אלמנטים ערבסקיים (כגון משרביות, גב מיטה מעוטר ומגולף, שטיחי משי וגופי תאורה מצריים). השילוב בין הסגנונות יוצר חוויה שונה ומרגשת.
בחירת חומרי הגמר ופרטי הריהוט השונים, הינם בסטנדרט איכותי ומוקפד המשווים למלון יוקרה ופאר המזוהים עם עברו ההיסטורי. המבנה של "מלון ירושלים" לשעבר, מתאפיין בסגנון קולוניאלי הטיפוסי לאדריכלות מבני הציבור במושבות הטמפלרים, לרבות פרטים טיפוסיים לסגנון כגון קירות כורכר, קמרונות וקשתות, פתחים מקושטים במסגרות אבן, נפחות אומן וחזית מעוטרת. פנים המבנה מתאפיין בפאר רב הכולל משטחי שיש, עמודים מעוטרים וציורי קיר. החזית הראשית בנויה בקו אפס לרחוב באופן טיפוסי למבני המושבה.

 

Drisco Bar

 

Garden suite

 

Garden-Pation

 

Piazza at noon

 

Roof top at Sunset

 

THE DRISCO GARDEN VIEW

 

ולבסוף, גם מילה על מסעדת ZADA – מסעדת שף עות'מנית, של המלון. שם המסעדה החדשה הוא ZADA על שם דמות אל בגוף זאב, במיתולוגיה התורכית. המתיישבים האמריקאים הגיעו לישראל כאמור בתקופת האימפריה העות'מאנית. מנהיגי האימפריה ששלטה פה 400 שנה, נהגו לחגוג בארוחות שחיתות, שנמשכו כשבוע ימים וכללו אינספור מנות ומחוות. המטבח של אותם ימים התאפיין בעידון ובזיקוק טעמים של מוצרי מזון שהגיעו מאזורים נרחבים בעולם, בהם שלטו התורכים.

 

1344_Assaf Pinchuk photography Gym