כשהקולוניאליים הבריטים הגיעו להודו, הם נאלצו להסתגל להרבה דברים, כמו האקלים, היתושים מוצצי הדם, האוכל החריף, השפה. אבל הדבר היחיד שלא הצליחו להתרגל אליו היה החום.
הקיץ בהודו מתחיל מאפריל ונמשך עד אוקטובר. אפריל ומאי הם בדרך כלל החודשים החמים ביותר, שאחריהם המונסון מסייע לשמור על טמפרטורה רגועה יותר.
בעבר נטול החשמל, אנשים שביקשו ליהנות מאוויר ממוזג, ישנו מחוץ לבתיהם או בצל עץ, או במרפסת עם כף עץ שבעזרתה יצרו משבי רוח. לאלו שהיו יכולים להרשות לעצמם היו פנקות, אלה מסכים שהיו קבועים בתקרה והפעילו אותם בעזרת חוט ארוך, בכדי ליצור משבי רוח נעימה.

הפנקה Punkah עשוייה הייתה לרוב ממסגרת עץ מלבנית שטוחה, מכוסה בבד. הפעילו אותה באמצעות חבל וגלגלת, משרתים או עבדים המכונים פונקה-וואלה. היא הייתה מוצר מותרות שנמצא רק בבתי יוקרה  ובמשרדים ממשלתיים. אפשר לקרוא תיאור של תושב בריטי אחד "יש לך פנקה מעל המיטה, עוד אחד מעל האמבטיה, אחד בחדר ההלבשה, עוד אחד מעל שולחן האוכל שלך ועוד אחד מעל שולחן העבודה שלך. המשרת שלך קורא לפונקה-וואלה שלך והוא עובר מחוט אחד לחוט אחר כשאתה מסתובב בחדר או עובר לחדר אחר. לצורך זה אתה חייב ששני האנשים האלה יהיו איתך כל היום".

משכך, מעסיקים רבים העדיפו פנקות-וואלה שהיו חירשים, כדי שיוכלו לדון בעניינים פרטיים וסודיים מבלי שאלה יאזינו להם. לעתים, בכדי להשיג פרטיות, אף העבירו את החבל של הפנקה דרך חור קטן בקיר, כדי שהפונקה-וואלה יוכל לשבת בצד השני של הקיר מחוץ לחדר, או אפילו מחוץ לבית.
התפקיד של פנקה-וואלה לא היה קשה, אבל בהחלט היה מייגע. עובדים אלה הגיעו משכבות העניות ביותר במדינה וקיבלו סכום זעום עבור שירותיהם ההכרחיים. במקומות נוספים בעולם אימצו את הפנקה-וואלה, למשל בבתים של בעלי מטעים במדינות דרום אמריקה, שבהן ממש לא היה מחסור במושכי פנקות.
הופעת החשמל והתפתחות מאווררי התקרה החשמליים בסוף המאה ה -19, סימנו את סוף הדרך לעוסקים במקצוע.