פריז בשנות העשרים של המאה העשרים הייתה מקום אניגמטי וגם קליל. הנורמות השתנו והיו מאותגרות ומיניות הפכה להיות נוכחת יותר בספקטרום החברתי. בני נוער במיוחד, שאפו להתחבר לעולם, מנעמיו וחידושיו.
מכוניות הופיעו בדרכים; בתי קולנוע נפתחו והקרינו את הסרטים האילמים הראשונים בעולם; מכשירי רדיו הנעימו את הזמן במשקי בית; הג'אז פרח ואולמות של מופעים מוסיקליים – שבהם אייקונים כמו ג'וזפין בייקר ומוריס שבלייה השיקו את הקריירה שלהם – הפכו למקומות חובה לראות ולהיראות בהם.
פריז עמדה בליבה של הכל, לא רק מבחינת האופנה והבידור אלא בתחומי האמנות והארכיטקטורה, היוצרים וההוגים המובילים שאבו השראה מהקוביזם, המודרניזם והניאו-קלאסיות, ליצירת הסגנון 'הטוטאלי' שהגיע וזכה לשם אר-דקו.
וכמה מילים על הצלם: הצלם נולד בשנת 1863 וחי חיים מלאי תהפוכות: בילה 20 שנה באלג'יריה בחיפוש אחר האקזוטי, התאסלם לפני שעלה לרגל למכה, פתח בפאריז חנות וגלריה לצילום ברחוב מונמארטר 167 בפריס, תיעד את מלחמת העולם הראשונה בסופו של דבר הוא הפך לצלם של נשיונל ג'אוגרפיק.