בשנת 1980, החל הארכיאולוג Vinzenz Brinkmann לחקור מה הם הצבעים המקוריים של פסלי שיש עתיקים באתונה. תוך שימוש באור אולטרה סגול, הוא גילה כי הפסלים היו צבעוניים. בהמשך גילה, כי גם כל הפסלים מהעת העתיקה היוונית והרומית, היו צבועים בצבעים עזים.
האמן הגאון מאחורי פסלי הפרתנון, למשל, הוא האדריכל והאמן פידיאס, שעליו נאמר שהוא היחיד בין בני התמותה אשר ראה את האלים כפי שהם באמת. הוא דמיין את האלים בצבעים טבעיים והציג אותם כך. המקדשים ששכנו אותם היו גם בצבע. היו אלה הזמן והאקלים, אשר הסירו את רוב הגוונים.
השיש הלבן הפך לנורמה מאז הרנסנס, כאשר נתגלו עתיקות קלאסיות והן היו לבנות. מיכלאנג'לו ואחרים חיקו את מה שהם האמינו כאסתטיקה העתיקה והשאירו את האבן של רוב הפסלים שלהם בצבעה הטבעי. כך הם עזרו לסלול את הדרך לניאו-קלאסיציזם, הסגנון הלבן שעד היום נותר הפרדיגמה שלנו לאמנות יוונית.
במאה ה-18 בחרו לראות בדמויות האבן החשופות צורות טהורות – אם תרצו, אפלטוניות: "ככל שהגוף לבן יותר, כך הוא גם יפה יותר", כתב היסטוריון מאותה תקופה.
בתחילת המאה ה-19, החפירה השיטתית באתרים יווניים ורומיים עתיקים, חשפה מספר רב של פסלים אשר צבעיהם היו עדיין גלויים לעין בלתי מזוינת, אם כי חלק ניכר מהצבע שנותר דהה ונעלם, ברגע שהפסלים נחשפו שוב לאור ולאוויר. חלק מהפיגמנטים נמחקו על ידי משחזרים לא מיומנים. עם זאת, נותרה השאלה, עד כמה המדע יכול להתקרב למקור בשחזור האמנות של עידן נעלם? אין תשובה חד משמעית. כך למשל, לפני שנים, קבוצת מוזיקאים סקרנים בחרו להתנסות בנגינה בכלים עתיקים, בתקווה לשחזר את הצליל האמיתי של הבארוק.