מה אפשר לומר על ילדה-נערה שנולדה בגרמניה, גדלה והתחנכה בקובנה, ליטא, ובגיל 24 היגרה עם אמה לארץ מדברית למחצה ונושבת למחצה? זה, בקליפת אגוז, סיפורה של לאה גולדברג.
רק טבעי שגולדברג, שירדה מכבש האוניה כשבאמתחתה דוקטורט בשפות שמיות, הרגישה עקורה, וש"כאב שתי המולדות", כפי שביטאה זאת בשירה הידוע "אורן", ליווה אותה כל חייה. תוך זמן לא רב פרסמה את ספר שיריה הראשון "טבעות עשן" (היא הייתה מעשנת "כבדה", ובסופו של דבר הלכה לעולמה כתוצאה מסרטן ריאות). השירים שהתאפיינו בכנות ובחשיפה רגשית, דיברו אל רבים, והיא הפכה לדמות ספרותית ופואטית מוכרת.
ב"מכורה שלי", אולי השיר האהוב ביותר של גולדברג, בביצוע האלמותי של חוה אלברשטיין (שזכה לעשרות ביצועי כיסוי), רובנו טועים לחשוב שמדובר בשיר של אהבה ונאמנות למולדת אחת שכולנו שותפים לה: ישראל. אלא שהשורות "ושבעה ימים אביב בשנה / וסגריר וגשמים כל היתר" מבהירות שמדובר בארץ אחרת לחלוטין. מאמרים ארוכים ומפותלים נכתבו במטרה להראות שלא מדובר בארץ "פיזית" כלשהי, אלא במעין מטפורה על "מקום שבנפש". אבל חוק התער של אוקאם ("חפש את הפירוש הפשוט ביותר"), מוביל אותנו לפרשנות הכמעט מובנת מאליה, שגולדברג התכוונה לליטא, שבה גדלה, ושבה כתבה ביומנה בשנת 1929, בהיותה בת 18: "מאה ושישים יום בשנה יורד גשם בליטא. וסערות גדולות אין כאן. פרק בגאוגרפיה של הנפש".
מי שרוצה, יכול להיזכר כאן ב"כאב שתי מולדות" אחרות, שמתבטא בשיר "יש מקום" מאת עמוס אטינגר (הידוע בעיקר בביצוע של יהורם גאון): "יש מקום רחוק אחרי הים / …הבית שם, אחרי הים".
תבנית התנודה המתמדת הזאת בין "שתי המולדות", חזרה בחייה של גולדברג גם בשאלה הגדולה שהתלבטה בה בצעירותה: האם לפנות לעולם הספרות והשירה, או לדבוק באהבה אחרת שלה, הרבה פחות ידועה: הציור. כידוע, היא איירה בעצמה כמה מספריה, ובעיקר את אלה שנועדו לילדים; אבל בסופו של דבר, הביוגרפיה שלה, כמשוררת וכפרופסור לספרות, עונה תשובה נחרצת למדי על השאלה הזאת. ועם זאת, מתברר שמעת לעת, ובעיקר בשעות הערב והלילה, היא חזרה לאהבה המוקדמת שלה, ונהגה לצייר – "למגירה".
אהבתה לאמנות פלסטית התבטאה בצריכה מאסיבית של ספרי אמנות, ביקורים בתערוכות ובמוזיאונים בארץ ובאירופה, ובדחף שכמעט לא היה בר כיבוש, להתנסות ולנסות רעיונות, טכניקות וכיווני יצירה חדשים. בהזדמנות אחת לפחות מצאה לנכון להבהיר ששתי "מולדות" היצירה שלה, השירה והציור, נובעות מאותה תשוקה עמוקה, אבל אינן "מלוות" זו את זו. "הדחף שלי ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אך אינני עושה אילוסטרציה של מחשבתי השירית. האסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. […] להיפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מן הספרות אל עולם אחר, ממשי יותר".
גולדברג ציירה בעיפרון, פחם, גואש, עפרונות צבעוניים, צבעי מים ושמן. רוב הציורים והקולאז'ים האלה שמורים כיום במכון "גנזים" של אגודת הסופרות והסופרים בישראל. יצירות נבחרות מביניהן אפשר לראות בתערוכה שאצרתי ואשר מוצגת כיום – תחת השם "האומנם" – כשמו של שיר אחר, מהידועים שיצאו מתחת לידה של גולדברג – בבניין ההנהלה של מכון ויצמן למדע, ברחובות. לקראת פסח תעבור התערוכה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת בר אילן.
/// אצירת התערוכה התאפשרה הודות ליו"ר מכון "גנזים", הסופרת אדיבה גפן,
ובעל הזכויות על הציורים והקולאז'ים של לאה גולדברג, עו"ד יאיר לנדאו.
תודתי העמוקה נתונה לשניהם.
