בינואר 2020 נערכה במוזיאון Ruhr Museum in Essen, גרמניה, תערוכה חדשה בשם “ניצולים: פני החיים לאחר השואה Survivors: Faces of Life after the Holocaust” בנוכחות קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. בתערוכה הוצגו תמונות של 75 ניצולי שואה מישראל, מאת צלם הפורטרטים עטור הפרסים Martin Schoeller, לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ. את התערוכה בשיתוף יד ושם, אצרו ויויאן אוריה ואנקה דגנהרד מגרמניה.

 

 

שולר יליד גרמניה (1968), חי כ-25 שנה בארה”ב, אחד מצלמי הדיוקנאות העכשוויים הבולטים בעולם. למרות שכל תמונה מעבירה יותר ממה שמילים יכולות לתאר, את הדיוקנאות מלווה מסר מהשורדים לדורות הבאים – מסרים של הגינות וכבוד אנושיים. שרה ליכט אומרת “הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות זה לאהוב. לאהוב יותר ולאהוב את כולם. להיות חביבים יותר, צנועים יותר ונדיבים יותר, ולהיות אנשים טובים יותר. לאהוב את אחינו בני האדם, באשר הם”.

לאתר הצלם

 

 

הפנים של הרוע: נשים שומרות במחנה ריכוז

בשנים הראשונות של השלטון הנאצי, השומרים במחנות הריכוז היו בעיקר גברים. כל זה השתנה ב-1942 כשמונו השומרות הראשונות באושוויץ ובמיידנק. בסך הכל, היו יותר מ-3,500 שומרות במחנות הריכוז, שכונו Aufseherinnen.
לנשים שנבחרו למלא את התפקיד, לא היה בדרך כלל איזשהו ניסיון רלוונטי ולעתים קרובות הן היו מורות או ספריות לשעבר, אשר ענו למודעות בעיתונים שביקשו מנשים לתרום מכוחן לאימפריה של היטלר. האס-אס חיפש נשים רווקות בנות 21 עד 45.
אם תתהו האם נשים היו רחומות יותר כלפי אסירים, הרי שהתשובה היא שהן היו אכזריות אליהן, בדיוק כמו השומרים הגברים. הן עברו הכשרה כיצד להעניש אסירים וכיצד לשמור על תפוקה יעילה של עבודתם. נשים הוגבלו לשמירה על אסירות בלבד ופיקחו שכולן פועלות לפי הכללים הנוקשים של המחנה, אבל הן עשו זאת ביצירתיות מעוררת חלחלה.
מריה מנדל, למשל, הייתה שומרת בכירה ואחראית ליותר מ-500,000 הוצאות להורג של אסירות באושוויץ. היא הכריחה אסירות לשמש כחיית המחמד שלה עד שנמאס לה מהן והיא הוציאה אותן להורג. כשהאסירות נעמדו בתור, היא חיכתה שמישהי תסתכל עליה ואז הייתה יורה והורגת אותה. במיוחד היא אהבה להוציא להורג ילדים ונהנתה כל כך מתהליך הבחירה להוצאה להורג, עד שיצרה תזמורת שניגנה כשאסירים עשו דרכם אל המוות. היא התרברבה שזה משקיט את הנידונים וגורם לתהליך לזרום בצורה יעילה. ב-1945 נאסרה מנדל על ידי צבא ארה”ב ונתלתה על מעשיה המחרידים.

 

 

 

אולם מי שהתבלטה מכולן, הייתה אירמה גרזה Irma Grese, שהייתה ידועה בתור “החיה היפה”, כמו גם “המלאך הבלונדי”. היא הייתה אחת השומרות היפות – והאכזריות ביותר, אשר התענגה על עינוי ורצח אסירים. היא הייתה תמיד לבושה בצורה אלגנטית ומוקפדת, נשאה אקדח ושוט ותמיד נעלה מגפי עור שחורים, לבשה מדים מחויטים, אהבה בשמים נדירים ויקרים והתבשמה בהם במיוחד כדי לייסר את האסירים שבפיקוחה, שחיו בזוהמה והיו במצב של השפלה פיזית ונפשית; הם חלמו על בית, אוכל, בגדים משובחים ופינוקים, אשר ניחוח הבשמים של אירמה גרזה הזכירו להם אותם. “כשהיא עברה במחנה עם שוט בידה, היא הייתה מוקפת בענן של בושם מובחר”, העידה אסירה לשעבר במחנה.
היא נתלתה על ידי הבריטים ב-1945 והייתה האישה הצעירה ביותר בין השומרות, בת 22. “היא הייתה אחת הנשים היפות ביותר שראיתי בחיי. הגוף שלה היה מושלם, פניה צלולות ומלאכיות ועיניה הכחולות הכי עליזות, הכי תמימות שאפשר לדמיין ובכל זאת אירמה גרזה הייתה הסוטה, האכזרית ועתירת הדמיון המעוות שאי פעם נתקלתי בו”, כך זכרה ד”ר ג’יזלה פרל, רופאה אסירה באושוויץ-בירקנאו, את אירמה גרזה – התגלמות הבלונדינית, כחולת העיניים – ילדת פוסטר ארית נאצית.
כדי לנסות לחקור אם כן, כיצד נשים מגיעות לבצע מעשים כה אכזריים, אפשר להתחקות אחר סיפורה של אירמה גרזה.
היא נולדה באזור הכפרי היפה בצפון גרמניה. אביה היה חקלאי שמרן וקפדן מאוד עם ילדיו; אמה התאבדה כשהיא הייתה בת 9, מאחר ולא יכלה לשאת את רודנותו של האב. עם זאת, הוא שנא את הנאצים ואסר על בנותיו להצטרף לכל ארגון נאצי. אירמה ואחותה המרו במכוון את פיו ואירמה אף ראתה בתפקידה במחנה הריכוז, סוג של בריחה ושחרור מחייה הנוקשים והמעיקים בבית ובוודאי גם שחרור מהכעס האצור שבה ובקשת הנקם. אביה התנער מקיומה של אירמה הנאצית – במיוחד לאחר שפשעיה הנתעבים התפרסמו במהלך משפטה על פשעי מלחמה.
אלא שהצטרפותה של אירמה למפלגה הנאצית, נבעה גם כהזדהות אידיולוגית. בבית ספרה כמו בכל בתי הספר היסודיים ניתן חינוך נאצי ואירמה טענה שרפובליקת ויימאר ליברלית מדי, דקדנטית ומתירנית מדי ומשחיתה לכן את העם הגרמני. אירמה נמשכה באופן טבעי לאידיאולוגיה הימנית השמרנית של הנאציזם. היא התנדבה לשמש כאחות ועבדה בבית חולים בו התבצעו ניסויים באסירים יהודיים, שם היה המפגש הראשון שלה עם סאדיזם ושם היא רכשה את ההנאה ממנו.
בגיל 19, אירמה גרזה מונתה כסוהרת במחנה אושוויץ-בירקנאו ליד קרקוב, פולין, במרץ 1943. לפני המעבר למחנה, היא ביקרה את אביה כשהיא לובשת את ה-SS שלה, כדי להכעיס אותו. אביה היכה אותה ופקד עליה לא לחזור הביתה לעולם. אירמה הושפעה עמוקות מהגירוש הטראומטי הזה שלה על ידי אביה והוא יצר טינה ואיבה אצלה. היא שנאה את אביה והשנאה הזו הלכה והתעצמה עם הזמן. כאשר התובע הבריטי חקר אותה על האירוע הזה במשפטה, היא פרצה בבכי מר בבית המשפט.
מעבר למעשי הרצח המזוויעים שהשומרות ביצעו, אירמה בלטה בסדיזם שלה, אשר היה בעל אופי מיני. עדויות רבות סיפרו כי היא דרשה להיות נוכחת בעינויים של אסירים ואלה גמרו לה לחוות עוויתות של הנאה מינית. היא נהנתה לשסות את כלבי המחנה באסירות וצפתה בהם כשהם קורעים בבשרן, היא ביקשה לענות אסירה שכרעה ללדת ובעטה והתעללה בה בעת הלידה וכל זאת, תוך ביטוי פיזי של הנאה מינית.
אירמה קיימה יחסים מיניים עם גברים ונשים בבירקנאו, הן נאצים והן אסירות. אחד מהרומנים שלה היה עם ד”ר יוזף מנגלה וכן עם יוזף קרמר, מפקד בירקנאו ולאחר מכן ברגן בלזן. היא עמדה לצדו של מנגלה במיון האסירות והשתתפה באופן פעיל בהחלטה מי יחייה ומי יומת. מנגלה סיים את יחסיו איתה כשגילה שהיא מקיימת יחסים עם נשים, תוך הפרה של הוראות חוק הגזע; הומוסקסואליות נאסרה בתכלית האיסור וכך גם מגע מיני עם אסירים יהודים.
מעדותה של ד”ר ג’יזלה פרל, הרופאה האסירה, עולה שאירמה נכנסה להריון מקצין SS. מאחר וביצוע הפלה היה אסור על נשים גרמניות על פי החוק הנאצי מ-1933, היא פקדה על ד”ר פרל תוך שהיא מכוונת אקדח לראשה, לבצע בה הפלה חשאית. פרל מילאה אחר בקשתה ולא נורתה על ידה אחרי כן, כפי שציפתה.
אירמה הועברה למחנה ברגן-בלזן במרץ 1945 וזכתה שם לכינוי “החיה מבלזן”. האכזריות שלה כלפי אסירים התעצמה בבלזן. באחת הפעמים, כשהגיעו אסירים למחנה, חלקם ניסו להימלט ואירמה הבחינה בהם והרגה על פי העדויות, לפחות 30 אנשים באותו יום, בבעיטות במגפיה. זה היה המחנה שאליו נשלחו אנה ומרגוט פרנק מאושוויץ-בירקנאו באוקטובר 1944. אנה פרנק נפטרה מטיפוס במרץ 1945 ימים ספורים לאחר שאחותה, מרגוט, מתה; אירמה הייתה כנראה במחנה בימיה האחרונים של אנה.
ב-15 באפריל 1945 הצליחו הבריטים להגיע אל המחנה ועגויותיהם חשפו זוועות קשות לתיאור (למשל הרעבה של אסירים שנאלצו לאוכל אברים של אסירים מתים). לאירמה היה רומן עם מפקד המחנה ולכן היא נשארה במחנה ולא ברחה כדי לא לעזוב אותו והעדיפה להילקח כשבוייה על ידי הבריטים ומאוחר יותר לעמוד למשפט.
כשנשאלה מדוע ביצעה את הפשעים הללו, היא השיבה ללא בושה “זו הייתה חובתנו להכחיד גורמים אנטי-חברתיים כדי שעתידה של גרמניה יהיה מובטח”. היא חזרה והצהירה שוב ושוב שהיא “משוכנעת שכל מה שהם עוללו היו מוצדק” והבטיחה בכך את הוצאתה להורג בסופו של דבר.
במשפטם של פושעי המלחמה, מיקדה אירמה את מירב תשומת הלב בגלל יופיה והשמועות על פשעיה המפלצתיים. היא אף הייתה חרדה להופעתה במהלך משפטה ונשאה מסרק כדי לתקן את תסרוקתה במהלך העדויות בבית המשפט. היא שמרה על ארשת שלווה וחסרת רחמים גם כשהוצגו סרטים ותמונות של הגופות שצולמו לאחר שחרור אושוויץ ובלזן וגם לא הושפעה רגשית מעדויות ניצולים נגדה, תוך שהיא מביטה בעיניהם ללא בושה. “רק מילאתי פקידה”, אמרה ביובש. היא המשיכה להתנהג ביהירות גם בעת הוצאתה להורג בתלייה, בנובמבר 1945.
רבים מהשומרים והשומרות של המחנות נתפסו בסיום המלחמה. צבא ארה”ב החזיק בין 500-1,000 נשים, אך רבות שוחררו מכיוון ששומרים גברים היו בראש סדר העדיפויות. רק מספר שומרות נשפטו ונתלו. מאז 1996 לא התקיים שום משפט של שומרת במחנות ריכוז ורובן חופשיות כיום, אם הן עדיין בחיים.

 

לכל הכתבות בקטגוריית תרבות
+כתבות מומלצות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
תרבות
העצים המהלכים בכפרים של איטליה
מדי פברואר, נכנסים עשרות הגברים ליער ומגיחים ממנו כשהם לבושים מכף רגל ועד ראש
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
תרבות
מסע הפרסום המוזר והפלאי של יום השנה ה-45 לבלט הונג קונג
מסעות הפרסום של הבלט של הונג קונג, תמיד הפתיעו במקוריותם המפתיעה: לציון יום השנה
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
תרבות
העיר האלפינית עם הבתים המצויירים: Garmisch-Partenkirchen, גרמניה
  מלבד הנופים מפעימי החושים, העיר הקטנה הזו מתהדרת בבתים הבנויים בסגנון סיפורי אגדות