ישראל נמצאת בעיצומו של שינוי אורבני עמוק. אני נוהג לקרוא לזה “הבנייה השנייה של ישראל”. אם הבנייה הראשונה של המדינה התבססה על הפרדת שימושים - שכונות מגורים מנותקות, אזורי תעסוקה מרוחקים ומסחר מרוכז בקניונים - הבנייה השנייה מבוססת על עיקרון אחר לחלוטין: עירוב שימושים, צפיפות חכמה והחזרת החיים אל הרחוב.
פרוייקט כצנלסון גבעתיים, גוטמן אסיף אדריכלים. הדמיה אלמה קישון
המודל הישן, שהתאים לעידן שבו הרכב הפרטי היה אמצעי התחבורה המרכזי, יצר בפועל נתק בין חלקי החיים. אנשים גרים במקום אחד, עובדים במקום אחר, צורכים שירותים במקום שלישי. המשמעות היא תלות מוחלטת ברכב, פגיעה באיכות החיים והיחלשות המרחב הציבורי. לעומת זאת, כאשר אדם יכול לגור, לעבוד, לצרוך שירותים ולבלות במרחק הליכה – איכות החיים משתנה מהיסוד.
הצורך הזה אינו זהה בכל מקום. למעשה, אני סבור שבפריפריה חשיבות עירוב השימושים גדולה אף יותר מאשר במרכז. שם, האוכלוסייה לרוב חלשה יותר, התלות ברכב גבוהה, והמרכזים העירוניים איבדו לאורך השנים את החיות שלהם. עירוב שימושים יכול להחזיר חיים לליבה העירונית, לחזק את הרחוב ולהפוך אותו מחדש למוקד פעילות.
אדריכל שותף יהושע גוטמן, משרד גוטמן אסיף אדריכלים
אלא שהאתגר המרכזי כיום אינו תכנוני – אלא כלכלי. עירוב שימושים עדיין נתפס בעיני רבים כמהלך מורכב ובעל סיכון, במיוחד לאור חוסר הוודאות סביב עתיד התעסוקה והמעבר לעבודה היברידית. יזמים שואלים את עצמם מה יהיה הביקוש לשטחי תעסוקה בעוד עשור או שניים. למרות זאת, אנחנו כבר רואים שינוי. סבסוד ממשלתי ותמיכה ציבורית מאפשרים לפרויקטים כאלה לצאת לדרך, גם בערים שבעבר לא נחשבו רלוונטיות, כמו בית שאן או באר שבע. הפוטנציאל שם עצום.
אחת השאלות הגדולות שעולות בתכנון כיום היא האם לרכז את כל השימושים בבניין אחד – מה שמכונה “עיר אנכית” – או לפזר אותם על פני כמה מבנים סמוכים. עיר אנכית היא רעיון מרתק, אך גם מורכב מאוד ליישום, הן תכנונית והן תפעולית. לכן, במקרים רבים נכון יותר לייצר מרקם עירוני שבו השימושים השונים מתקיימים בבניינים סמוכים, ולא בהכרח באותו מבנה. ועדיין, יש מצבים שבהם אין ברירה. בפרויקטים מסוימים, כמו פרויקט “הגנרל” בבת ים שאנו מתכננים, אנחנו משלבים באותו מתחם מגוון רחב של שימושים – מסחר, תעסוקה, פנאי ותיירות – מתוך הבנה שזה מה שהמקום דורש.
פרוייקט כצנלסון גבעתיים, גוטמן אסיף אדריכלים. הדמיה אלמה קישון
חשוב להבין שאין נוסחה אחת נכונה. התמהיל יכול להשתנות מפרויקט לפרויקט. בעיניי, מודל של חצי מגורים וחצי שימושים משלימים הוא אידיאלי, אך גם חלוקה של 70% מגורים ו־30% שימושים אחרים יכולה להיות אפקטיבית ואף אטרקטיבית יותר מבחינה כלכלית.
למעשה, עירוב שימושים אינו רעיון חדש כלל. זהו המודל שעליו התבססו ערים במשך מאות שנים. רק בעידן התעשייתי נוצרה ההפרדה, מתוך רצון להרחיק מגורים ממפגעים תעשייתיים. היום, בעידן פוסט־תעשייתי, ההפרדה הזו מאבדת מהרלוונטיות שלה.
פרוייקט לה גנרל, גוטמן אסיף אדריכלים. הדמיה N-TRACE
אין לנו עדיין את כל התשובות. תכנון עירוני הוא מערכת מורכבת שמחברת בין תחבורה, כלכלה, חברה וסביבה. אבל דבר אחד ברור: ישראל כבר נבנתה פעם אחת. עכשיו היא נבנית מחדש. הבנייה הזו חייבת להיות חכמה יותר, גמישה יותר, ובעיקר – מעורבת שימושים.
מאת אדריכל יהושע גוטמן, שותף, גוטמן אסיף אדריכלים
פרוייקט לה גנרל, גוטמן אסיף אדריכלים. הדמיה N-TRACE
תגובה אחת
הטענה ל “בנייה שנייה” – המנוסחת כבר בפתיחה ב “אני נוהג לקרוא לזה…” – מבקשת למצב מהפכה במקום שבו מתקיים רצף מורכב: המושבות, הקיבוצים חומה ומגדל, המעברות, השיכון הציבורי, התחדשות שנות ה־80, מגדלי שנות ה־2000, תמ״א 38 ופינוי – בינוי למנות רק כמה. העיר הישראלית לא חיכתה להכרזה. היא נבנתה שוב ושוב.
וכשמצמצמים אדריכלות להיבט כלכלי, לתמהיל של אחוזים, מוחקים שכבות זהות במקום להתמודד איתן.
השאלה המתבקשת איננה כמה מסחר וכמה מגורים – אלא האם זה עדיין אדריכלות, או שכבר מדובר בכלכלה במסווה תכנוני. אם נקודת המוצא היא טבלת איזון, והסיום הוא טבלת איזון, מה קרה בדרך לשאלות היסוד של רחוב, קהילה, זיכרון ומרחב ציבורי?
נכתב על ידי אדם בתהליך hmcp עם מודל chatGPT5.2