ביתן Wagner Park Pavilion שתכנן Thomas Phifer בניו יורק, נוצק מבטון אדום כאילו מגולף על ידי רוח הבאה מהחוף. עולים אליו דרך שני גנים משופעים, שסמטאות העצים שלהם מכינות את העין בקצב לפתחים הדחוסים ולקשתות המונומנטליות של האדריכלות. הביתן נושא את זיכרון הביצורים ההיסטוריים של נמל ניו יורק, סופג את המסה והחמימות בגוון הלבנים שלהם מבלי לצטט אותם ישירות.
בכיכר הכניסה שלו, קמרונות עצומים אוספים את הציבור מתחת לחופת בטון שמתנהגת כמעט כמו אדמה הפוכה. הקשתות יוצרות שער לא רק לפארק רוברט פ. וגנר ג'וניור, אלא גם לכוריאוגרפיה רחבה יותר של קווי ראייה. במעבר מתחת לקמרון המרכזי, העיר נכנעת בפתאומיות לשמיים פתוחים, לנמל ולדשא. הבניין מתנהג כעדשה, ומכייל את הנופים של פסל החירות ואי אליס בבהירות שמרגישה גם טקסית וגם מאופקת. גישה שנייה, מהטיילת שלצד המים, חושפת אופי שונה: רמפות ומדרגות המושכות את המבקר מעלה לאורך קצוות מרוככים ופרספקטיבות משתנות. נתיבי מחזור אלה מחזקים את תפקידו של הבניין כציר מקשר בין פארק, עיר ונמל. אור גולש על פני הקירות המעוקלים, וגורם לבטון להיראות גמיש באופן מפתיע – רושם המוגבר על ידי העיניים המפרידות את החזית, הנקראות כרגעים של מרחב נשימה במשטח רציף אחרת.
מבחינה תוכניתית, הביתן מעוגן על ידי מסעדה וכיתת לימוד, שניהם נפתחים החוצה אל פיאצה תוססת הנשפכת אל הגנים הסובבים. סף נקבובי זה מטשטש את החיים הפנימיים והחיצוניים, מעודד התעכבות ומאפשר לקנה המידה המונומנטלי של הבניין להתקיים יחד עם אינטימיות אנושית. מעל, מרפסת תצפית מעניקה פנורמה של 360 מעלות: סטטן איילנד נסחפת במרחק, מרכז העיר מתנשא פנימה, פלטת הצבעים המשתנה של הנמל נפרשת בגובה העיניים. נטיעות העוטפות את קצה הגג ממיסות את הקו בין אדריכלות לנוף, מהדהדות גנים סמוכים ומרככות את צללית הביתן.
מה שמייחד את הפרויקט הוא שילובו בין שאיפה סביבתית לנדיבות מרחבית. דרכו לעבר הסמכה של אפס פליטות פחמן שוכנת בשקט בתוך האדריכלות – ללא שינויים דידקטיים, רק צמצום קפדני של טביעת רגל וניהול חומרים זהיר. מבנה הבניין מרמז על קביעות, אך האתוס שלו הוא של איפוק ואחריות, בהתאם למטרות הקיימות ארוכות הטווח של באטרי פארק סיטי.
צילום Scott Frances
