רבים מכירים את לאה גולדברג (1911-1970) דרך השירים שהפכו לנכסי צאן ברזל, דרך ספרי הילדים והתרגומים, אבל מעטים יודעים שבמשך כל חייה היא ציירה. לא כתחביב חולף, אלא כשפה נוספת. שפה שקטה יותר, אינטימית יותר, כזו שלא ביקשה לפרש את העולם – אלא פשוט להתבונן בו.
כבר כנערה חלמה להיות ציירת. ביומנה כתבה כי היא מדמיינת את עצמה עוסקת בציור – בשנת 1925, כשהייתה נערה בת 14, כתבה: "יש לי פנטזיה, אני מתארת לי שאהיה אולי איזה פעם ציירת".  אולם החיים הובילו אותה אל הספרות. היא הייתה לאחת המשוררות החשובות בישראל, אבל המכחול מעולם לא הונח בצד. בין כתיבת שירים, מחקרים, תרגומים והרצאות, היא שבה שוב ושוב אל הדף הלבן, אל העיפרון, אל צבעי המים ואל הקולאז'ים.
אלא שבשנותיה האחרונות חלה תפנית, ודווקא האישה שחייה נבנו ממילים החלה להתרחק מהן. שנות השישים לא היו קלות עבורה. הביקורת הספרותית השתנתה, דור חדש של משוררים ערער על מקומה של שירתה, ובמקביל התמודדה עם אכזבות אישיות ובריאות הולכת ומידרדרת. בתקופה הזו הלכה וגברה משיכתה לציור.
הדור הצעיר החל בז לשירתה והמבקרים, כמו נתן זך, קראו לשירה שלה 'שירה ישנה', וטענו שהיא חסרת עומק הגותי. בד בבד עם שברון לב שחוותה באותה עת בעקבות אהבה נכזבת באמצע שנות החמישים לחייה, המילים לא היו עוד החוף הבטוח של המשוררת והסופרת, המילים כבר לא הספיקו לה כדי לבטא את שירת חייה והיא פנתה לציור.
ביומניה כתבה בכנות כואבת: "שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים."
זו אינה אמירה של מי שוויתרה על הספרות, אלא של יוצרת שחיפשה דרך אחרת לבטא את עצמה. בריאיון שנערך עמה בשנת 1966 ניסחה זאת במילים פשוטות: "הציור נחוץ לי כדי לברוח מן הספרות לעולם אחר, ממשי יותר." עבור גולדברג, הציור לא היה המחשה של השירה. להפך. הוא היה מקום שבו לא היה צורך להסביר, ללטש או לבחור את המילה המדויקת. הקו, הכתם והצבע דיברו בשפה אחרת.

גם בספרות הילדים שילבה בין שתי אהבותיה. רבים אינם יודעים שאת האיורים למהדורה המחודשת של "המפוזר מכפר אז"ר" היא יצרה בעצמה. הקו הרגיש והמדויק משלים את הטקסט באותה פשטות אלגנטית שמאפיינת גם את כתיבתה.
במשך השנים יצרה אלפי עבודות (כ-4,000) – רישומים, ציורי שמן, צבעי מים, גואש וקולאז'ים. בקולאז'ים במיוחד אפשר להרגיש את חדוות המשחק: גזירי נייר, צורות וצבעים מתחברים לעולם חדש, כאילו מתוך שברי המציאות נבראת מציאות אחרת. יש בכך משהו שמזכיר גם את שירתה – ניסיון עדין לאחות את מה שהתפורר.
רוב היצירות הללו כמעט שלא נחשפו בחייה. כיום הן שמורות בארכיונים, ובהן אלפי עבודות המאפשרות להכיר את גולדברג מזווית אינטימית ובלתי מוכרת.
לאה גולדברג איננה המשוררת היחידה שנפשה מצאה בציור נחמה או חופש, היא מצטרפת לשורה של כותבים שגם ציירו, ביניהם אלכסנדר פן, ויקטור הוגו, ד"ה לורנס והנרי מילר.גם זלדה יצרה רישומים דקים ועדינים, דן פגיס צייר אף הוא ובין השאר אייר את סיפור הילדים שלו "הביצה שהתחפשה". אצ"ג צייר, חדוה הרכבי ציירה, רוני סומק מצייר, ועוד.

בשנת חייה האחרונה (גולדברג הייתה מעשנת כבדה ונפטרה מסרטן ריאות) עוד הספיקה להציג שתי תערוכות יחיד. מי שביקר אותה באותה תקופה סיפר כיצד המשיכה לצייר גם כאשר גופה הלך ונחלש. על הקיר שליד מיטתה יצרה רישום ארוך שהלך והתרחב, קטע אחר קטע, כאילו היד עוד ביקשה להמשיך את המסע גם כאשר המילים כבר התעייפו.

אולי אין פלא שכמה מן השורות היפות ביותר שלה נשמעות היום אחרת לגמרי:
"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד…"
או השורה השקטה והמפוכחת:
"לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו…"
או ההשלמה:
אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם. מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא."

מאחורי המילים הללו עמדה אישה שלא הפסיקה ליצור. כשהשירה השתתקה לזמן מה, היא פשוט החליפה שפה.
ואולי דווקא הציורים – שלא נכתבו במילים – מאפשרים לנו היום להתקרב אל לאה גולדברג כפי שלא הכרנו אותה. לא רק כמשוררת לאומית, אלא כאמנית שלמה, שראתה יופי בכל חומר שבו נגעה.
אחרי הכול, היא עצמה כתבה:
"וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם פְּקוּחוֹת, רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְבָרִים נִפְלָאִים."
נדמה שלאה גולדברג ראתה הרבה יותר ממאה.

התמונות באדיבות מכון גנזים