התערוכה, שאצר קובי סיבוני, מציגה עבודות חדשות שנוצרו ממש כעת לצד יצירות מהסטודיו בעפולה לאורך השנים, ומלווה בטקס הענקת פרס ע״ש אוסקר הנדלר – פרס המוענק מאז 1985 לאמנים ואמניות שדרכם נושאת חותם אישי ואיכות ביצוע ייחודית.

דומם ממתין מס.6 | 2025 | גרפיט על עץ לבוד, 50 * 40 ס”מ

השם "בין כאן לעכשיו” נשמע כמעט כמו מצב תודעתי. איפה אתה נמצא היום בתוך ה״בין״ הזה?

אני מרגיש שה“בין” הזה הוא המקום שבו אני פועל רוב הזמן. זה מרחב לא יציב, שאין בו עוגנים ברורים, אבל דווקא בו אני הכי ער. ה“כאן” מייצג עבורי את החומר, את המציאות, את מה שכבר קיים, וה“עכשיו” הוא רגע חמקמק, רגע של הבנה, של תגובה, של תודעה. אני נמצא ביניהם, במקום שבו דברים עדיין לא התגבשו לגמרי, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהם. זה מצב שמאפשר לי לא להיסגר על נרטיב אחד.

לא סימביוטי מס.2 | 2025 | גרפיט על עץ, 10 * 90 * 60 ס”מ

אתה מציג עבודות שנוצרו ממש עכשיו, לצד עבודות שמלוות אותך שנים. איך זה מרגיש עבורך לפגוש את עצמך מתקופות שונות דרך אותן יצירות?

זה מפגש קצת חשוף. אני רואה איך אותן שאלות ממשיכות להדהד, אבל משתנות בצורה שבה אני ניגש אליהן. יש עבודות ישנות שאני מסתכל עליהן היום ומבין כמה אנרגיה, אולי אפילו חרדה, הייתה בהן. בעבודות החדשות יש יותר שקט, אבל לא פחות מתח. זה לא סיפור של התקדמות ליניארית, אלא של העמקה.

מרחב חשוף מס.14ד | 2023 | גרפיט, דיו וקולאז' על עץ לבוד, 27 * 37 ס"מ

יש תחושה שאתה מביט בעולם באינטנסיביות רבה – מפרק, בוחן, מתעכב על פרטים. מתי התחיל הצורך הזה לראות לעומק, ומה הוא נותן לך כאדם וכיוצר?

אני חושב שזה התחיל מתוך חוסר אמון במבט המיידי. תמיד הרגשתי שמשהו נסתר מתחת לפני השטח. ההתעכבות על פרטים היא דרך לחדור שכבות – לראות איך דברים בנויים, אבל גם איך הם מתפרקים. כאדם זה לפעמים מעיק, כי אתה לא יכול “לכבות” את המבט הזה. כיצור זה המקום שבו אני מרגיש הכי מדויק.

תכנית מגירה מס. 1 | 2023 | עץ, קרטון, גבס וצבע סינטטי במגירת עץ, 50 * 50 ס״מ

אתה נע בין רישום חופשי לבין חשיבה תכנונית מדויקת. האם יש רגעים שבהם אחד הקולות גובר על האחר? ואיך אתה מתמודד עם המתח ביניהם?

בוודאי שיש רגעים כאלה. לפעמים התכנון משתלט והעבודה נהיית נוקשה מדי, ולפעמים החופש גובר והכול מתפזר. עם הזמן הבנתי שהמתח הזה הוא לא בעיה שצריך לפתור, אלא מנגנון עבודה. כששני הקולות מתנגשים – שם נולדת העבודה.

מחסה מס. 1 | 2024 | גרפיט על רפסודת עץ, 62 * 46 ס"מ

לאורך העבודות נוכחת שוב ושוב הדינמיקה של בנייה וחורבן. זה נושא טעון מאוד – רגשית ואנושית. מאיפה הוא מגיע אצלך?

הוא מגיע מהתבוננות במציאות ומההבנה שהבנייה וההרס הם שני צדדים של אותו תהליך. אנחנו בונים מתוך אידיאלים, מתוך פחד, מתוך צורך, ותוך כדי כך אנחנו גם מוחקים, משטחים, פוגעים. אני לא רואה בזה עמדה פסימית, אלא ניסיון להבין את המנגנון הזה לעומק.

ללא שם, מראה תליה בסטודיו | 2018

הערים שאתה יוצר נדמות לעיתים מוכרות מאוד, אך גם דמיוניות לחלוטין. האם אלו מקומות שהיית רוצה לחיות בהם – או כאלה שאתה חושש מהם?

הן לא מקומות שאני רוצה או לא רוצה לחיות בהם, אלא מצבים. הן משקפות הלכי רוח, מערכות יחסים בין אדם, מבנה וסביבה. יש בהן משהו שמרגיש ביתי, אבל גם משהו שמערער. אולי כי הן מראות לנו לאן דברים יכולים להתפתח אם לא נעצור רגע להתבונן.

ללא שם, מראה תליה בסטודיו | 2018

אתה יורד אל המקומות הפחות נראים בעיר: מתחת לגשרים, פינות נטושות, אזורי ביניים. מה מושך אותך דווקא אל השוליים?

השוליים הם מקומות שבהם הסיפור הרשמי נגמר. אין שם ייצוג, אין אסתטיקה מתוכננת. אלה מקומות שמתקיימים למרות ולא בזכות. שם אני מרגיש שהעיר מדברת בכנות, בלי מסכה.

ארמונות מס.7 | 2012 | קולאז’, גרפיט, דיו, פסטל ומרקרים על מעטפת נייר, 27 * 45 ס”מ

הדמויות האנושיות בעבודותיך לעיתים נראות קטנות, פגיעות, אפילו מבוהלות. האם יש בהן משהו ממך?

כן, אבל לא באופן ישיר. אלה דמויות שנמצאות מול כוחות גדולים מהן – מבניים, חברתיים, סביבתיים. התחושה הזו של קטנות מול מערכת אדירה היא משהו שאני מכיר גם בעצמי, וגם חושב שהיא חוויה אנושית רחבה.

מודל פוסט טראומה מס.7 | 2022 | קרטון, גבס וצבע סינטטי על עץ, 50 * 50 * 90 ס”מ. צילום: חיים זינגר

עד כמה הסטודיו בעפולה הוא מרחב של שקט והתכנסות עבורך, ועד כמה הוא נטען במה שמתרחש מחוץ לו?

הסטודיו הוא מקום של ריכוז, אבל הוא לא מנותק. הוא סופג הכול, חדשות, מתחים, מחשבות, שיחות. דווקא המרחק היחסי מאפשר לי לעבד את הדברים, לא מתוך רעש מיידי אלא מתוך התבוננות.

מודל פוסט טראומה מס. 9א | 2013 | מודל קרטון, PVC, גבס וצבע סינטטי במגירת עץ | 12*50*45 ס”מ. צילום: חיים זינגר

התערוכה מוצגת בלוחמי הגטאות – מקום שמכיל זיכרון קולקטיבי עמוק של חורבן ותקומה. איך המפגש הזה משפיע עליך כאדם, לא רק כיוצר?

זה מקום שמציב מראה. הוא לא מאפשר לך להיות ציני או אדיש. המפגש הזה מחדד אצלי את ההבנה שהעיסוק בהרס, בטראומה ובשיקום הוא לא רק אמנותי, אלא אנושי, מוסרי.

פיגומים מס.27פ | 2022 | מדיה מעורבת על MDF. גודל  20 * 40 ס”מ

אתה פועל גם כאמן וגם כמורה ומנחה. מה היצירה מלמדת אותך על עצמך – ומה אתה לומד דווקא מהמפגש עם סטודנטים?

היצירה מלמדת אותי סבלנות וענווה. הסטודנטים מזכירים לי את החופש לשאול שאלות בלי לדעת את התשובה. זה דבר שקל לאבד עם הזמן.

פיגומים מס.27ע | 2022 | מדיה מעורבת על MDF. גודל  20 * 40 ס”מ

יש בעבודותיך תחושה של ייאוש, אבל גם של תקווה שקטה. איך שני הרגשות האלה מתקיימים אצלך ביומיום?

הייאוש מגיע מההבנה של עומק המשבר. התקווה מגיעה מהבחירה לא להסיט את המבט. היא לא דרמטית, היא יומיומית בעצם הפעולה של התבוננות, של יצירה, של שיחה.

כשאתה מסיים עבודה, מה הרגע שבו אתה יודע לשחרר אותה? ומה הכי קשה בלשחרר?

כשאני מבין שהעבודה כבר לא מתפתחת אלא רק מתייפה. הקושי הוא להבין שהשליטה שלי מסתיימת, ושמכאן והלאה היא תתפרש דרך מבטים אחרים.

אם התערוכה הזו היא תחנה, לאן אתה מרגיש שאתה מבקש להגיע הלאה – גם כאמן וגם כאדם?

אני לא מחפש יעד סופי. אני מחפש להישאר במקום שבו הוודאות לא סוגרת את השאלות. להמשיך לעבוד מתוך סקרנות, זהירות וקשב למה שקורה סביבי.

אמיר תומשוב. צילום: חיים זינגר