אתה מוכר בעיקר כצלם. מה הוביל אותך לעבור למדיום של ציור דווקא בתקופה הזו?

האומנות תמיד הייתה חלק בלתי נפרד ממני, האמנתי שלצד הצילום המסחרי שאני מאוד אוהב ונהנה ממנו, עלי לעסוק במקביל גם באמנות אישית שלי. הציור הוא תמיד היה חלק מהיום יום שלי מגיל מאוד צעיר ותמיד ציירתי. מראה האירועים שהיו במלחמה, הניעו אותי לתעד אותם ולתת להם ביטוי חזותי. הרגשתי שאנחנו נמצאים בתהליכים היסטוריים ושאני רוצה להטמיע את עצמי בהם.

 

 

 

ציינת שהציור כמעט "הציל" אותך במהלך המלחמה והמשבר האישי. תוכל לתאר מה התרחש ברגע שהרגשת שאתה חייב להתחיל לצייר?

במקביל למלחמה חוויתי גירושין שלקחתי מאוד קשה והרגשתי שאין לי לאן לברוח מהמחשבות על כל זה, הציור הרגיע אותן, כשאני מצייר אני מתנתק לחלוטין. בכלל, במצבי משבר האומנות באה לידי ביטוי ואפשר לראות את זה לאורך כל ההיסטוריה האנושית.

 

 

במה שונה עבורך חוויית ההתבטאות בציור לעומת צילום – מבחינת קצב, רגש, שליטה ואינטואיציה?

בצילום אדריכלות או בצילומי האומנות שלי, האסתטיקה הנקיה שלי מאוד שולטת שם, אני תמיד מנסה ליצור שקט ודממה, בזוויות, בבחירת אור השמש הרך ובצבעים. הבטן מאוד מאופקת אצלי בצילום. לעומת זאת בציור הבטן בוערת לי ואני מביע בצורה ישירה בלי מחסומים ובויזואליות "מלוכלת" וישירה. תהליך הציור נע אצלי מאוד מהר, כי כשאני מתחיל לדייק אותו הוא מתקלקל, לכן חשוב לי לצייר מהר ובלי לרסן עצמי.

 

 

העבודות בתערוכה מצוירות בטושים על נייר A4 – בחירה מאוד אינטימית וישירה. מה המשמעות של הפורמט והחומר עבורך?

תמיד ציירתי בפורמט a4, זה פורמט שהוא מאוד אינטימי, קטן ונח לקחת אותו לכל מקום. הוא לא מחייב. גם בטושים יש משהו לא מחייב, יש בהם משהו ילדותי.

 

 

כצלם תרגלת במשך שנים מבט תיעודי. כיצד אתה רואה את ההבדל בין תיעוד המלחמה במצלמה לבין תיעודה בציור?

למרות שאני צלם, אני מעדיף כצייר לתעד את המלחמה אחרי שעיבדתי אותה קודם בראש ולא ממש לתעד את המלחמה כצלם, אני רוצה להביא ביטוי משלי ולהוסיף אותו נוכח. אני מצלם מהנייד שלי ואז בערב עובר על כל הצילומים שאספתי במהלך היום ומעבד את זה לציור. אני אוהב להתמקד דווקא במשהו צדדי בתמונה, לא במה שגולי לעיני כולם, הדברים הלכאורה משעממים בשוליים אותי תמיד מעניינים.

 

 

האם יש ציור מסוים מהיומן הוויזואלי שנחרט בך במיוחד, ושאתה מרגיש שהוא מייצג את מה שעברת בתקופה הזו?

אין משהו קונקרטי, זה הכל ביחד, ציירתי קרוב ל-1000 דימויים מה-7 לאוקטובר וכל הערימה הזאת ביחד עובדת טוב, כמכלול זה מראה את הערבוב שהיה לי בבטן מכל התקופה הנוראית הזאת.

 

 

שם התערוכה, "יונה שחורה", טעון מאוד. מה עומד מאחורי הבחירה בו?

השם נבחר ביחד עם האוצרת של התערוכה, אליה פסול, אחרי מחשבות רבות אבל מצד שני גם בצורה אינטואיטיבית, הרגיש לנו נכון. יונים ציירתי המון במהלך המלחמה, הסתכלתי עליהן הרבה ואז ניסיתי לחבר אותן לארועים. יונה מסמלת את השלום ואת האופטימיות, יונה שחורה מסמלת את השלום שנסדק ואת החוסר אופטימיות שנוצר מהמצב הזה.

 

 

עבדת על הציורים מדי יום, כמעט כמו רפלקס. איך תהליך העבודה היומיומי השפיע עליך ועל הדרך שבה אתה מפרש את המציאות?

ציירתי כמעט כל יום, תמיד בערב, אני אוסף דימויים במהלך היום – צילומי מסך מחדשות, פקק תנועה או כל דבר אחר ואז בערב אני עושה את החיבורים.

 

 

האם אתה רואה את עצמך ממשיך ליצור בציור גם בהמשך, לצד (או במקום) צילום?

תמיד רציתי באופן יותר רציני להשקיע בציור ואני מאמין שאמשיך, אני עדיין משתדל לצייר כמעט כל יום ולאן זה יקח אותי אין לי מושג.

 

 

מה אתה מקווה שהצופים ייקחו מהמפגש עם "יונה שחורה"?

בעיקר רוצה להיחשף, כמו כל אמן.

 

 

איך הייתה העבודה המשותפת עם האוצרת אלינה פסול בבניית התערוכה?

אלינה מקסימה ומקצועית והיה לי מאוד נעים לעבוד איתה. הרגשתי שאנחנו מדברים באותו גובה וזה חשוב, כי לפעמים יש הרגשה שהאוצר יותר נותן את הטון וזו הרגשה לא נעימה. אלינה ואני התחברנו כבר לפני שנתיים ועברנו תהליך דומה בחיים האישיים שלנו לכן גם זה הרגיש נכון ואמיתי . אלינה הגיע לישראל מרוסיה לפני כמה שנים, התרבות הישראלית חדשה לה ולדעתי זה היה יתרון גדול כי זה נתן לה מבט יותר נכון ופחות רגשי על התערוכה.

 

 

האם תהליך היצירה בתקופה כה קשה שינה את האופן שבו אתה מביט גם על עבודתך כצלם?

האינטואיציה שלי מאוד התחדדה אחרי הטלטל המשפחתי שהיה לי והסנסורים שלי פועלים מאוד חזק מאז ואני מתעל את זה לעשייה אמנותית.