קובי סיבוני (נ. 1982) חי ויוצר בקיבוץ לוחמי הגטאות, שם קבע בשנת 2012 את הסטודיו שלו. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2011, בהצטיינות), ומציג בתערוכות בארץ ובעולם. עבודותיו נכללות באוספים של מוזיאונים מרכזיים, בהם מוזיאון ישראל, מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון העיצוב בחולון ומוזיאון האסלאם בירושלים. לצד עשייתו האמנותית, סיבוני משמש כאוצר וכמנהל של גלריה קיבוץ לוחמי הגטאות, שנוסדה בשנת 1983 על ידי אבי הורביץ ז"ל ובתמיכתו של משה קופפרמן.
בין קו לזיכרון, בין קהילה ליצירה אישית, מתגבשת פרקטיקה ייחודית שמבקשת לבחון מחדש את גבולות החומר, המבט והמרחב.

 

 

 

רקע והתפתחות יצירתית

גדלת בחיפה והתחלת לעבוד עם חוטי מתכת כבר כילד. מה אתה זוכר מהרגעים הראשונים שבהם גילית את החומר ואת האפשרות "לצייר" בתלת־ממד?

את סליל חוט הנחושת הראשון שאיתו עבדתי, הביא לי אבי, אלברט סיבוני, עליו השלום. הייתי בכיתה ג' או ד'. הוא אמר לי 'קח תתחיל לשחק עם החוט הזה'. הוא ידע שאני מאוד אוהב לצייר וליצור מכל הבא ליד. הוא עבד בבית מלאכה באיזור נמל חיפה והיה רתך ומסגר ברמה מאוד גבוהה. אחת לכמה זמן הוא הביא הביתה כלי עבודה מעניין או חומר גלם שאיתו עבד-יצר-תיקן בסביבת הבית.
התחלתי לעבוד עם חוט הנחושת וליצור פסלים קטנים, תחילה חרקים קטנים. יצרתי פסלים לפי מה שראו עיניי ביום יום עד שנחשפתי לערוץ ה-National Geographic בטלוויזיה וזה ריתק אותי. ישבתי שעות מול המסך וראיתי חיות שונות ומשונות מכל רחבי הגלובוס, בים, בג'ונגלים, במדבריות וכדומה, זה עורר בי השראה גדולה ליצירה. לאחר הצפייה הייתי חוזר לסליל הנחושת ויוצר פסלים של מה שראיתי על המרקע.
המעבר שבין ציור בעיפרון על נייר לבין יצירה פיזית בחוט הנחושת, פתח בפני עולם חדש שבו תלת הממד שולט, מתפתח, מקבל צורה ואופי וזה בעצם מה שמוביל אותי ביצירה עד היום, כשלושה עשורים אחרי. היכולת לצייר על נייר ולאחר מכן להפוך את אותו ציור ליצירה פיזית, הקסימה אותי בתחילת דרכי.
שלב היצירה שלי בחוט נחושת ערך מספר שנים, בהן ציירתי, יצרתי, שיפרתי והשתפרתי ביצירה בחומר המיוחד הזה. השלב ההתפתחותי הבא החל כשהייתי בכיתה יא' – אז מצאתי במקרה את חוט הברזל בעובי של 1 מ"מ שאיתו אני עובד גם היום. החוזק היחסי שלו, הגדול מזה של חוט הנחושת שלי, עודד אותי ליצור פסלים גדולים ויציבים יותר. הידיים שלי כבר היו מיומנות ליצירה בחוט, כך שזה היה בתזמון מושלם מבחינתי. 

איך החוויה בקיבוץ לוחמי הגטאות, המקום שבו ממוקם הסטודיו שלך, משפיעה על תהליך העבודה ועל החשיבה העיצובית שלך?

זהו מקום מיוחד מאוד לחיות בו. היום אני מרגיש חלק אינטגרלי מהקהילה, התרבות והקיבוץ עצמו. העובדה שהסטודיו שלי ממוקם בו נראית לי הכי טבעית, משום שזה המקום שבו משפחתי ואני חיים. הסטודיו שלי ממוקם בקיבוץ, בצפון, באזור פריפריאלי יחסית וזה משפיע על היצירה שלי לטובה, משום שכך יש לי שקט לחשוב, לחלום וליצור… במרחק קצר של כמה דקות הליכה מהסטודיו, אני יכול למצוא את עצמי בלב אזור חקלאי, פתוח, מוקף בעצים וצמחיה. תהליך היצירה שלי הוא ידני, פיזי ודורש ריכוז רב לכן האיזור בו ממוקם הסטודיו שלי הוא מושלם עבורי. השקט והרוגע כאן, עובדים לטובתי.

מה משך אותך ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, וכיצד השנים שם עיצבו את מי שאתה היום?

הרצון ללמוד עיצוב תעשייתי הגיע אצלי מתוך מחשבה על תלת מימד. ידעתי שתחום העיצוב הזה מתייחס לאובייקטים שלמים, מתוכננים, מדוייקים וזה מאוד התאים לרצון שלי להמשיך לפסל בחומר בצורה תלת מימדית. 

 

 

הקו כחומר וכרעיון

אתה מתאר את העשייה שלך כ"חקר העולם של הקו". מה בעיניך ההגדרה של קו – כחומר, כצורה, או כרעיון?

הקו כחומר הוא מנוע ליצירה שיכולה להיות אין סופית מבחינתי. אני יכול ליצור צורה התחלתית ופשוט לצאת ממנה לעוד ועוד כיוונים, כמו למשל שורשים של צמח – הם מתחילים בשורש אחד שגדל ומתפצל למעין צומת ואז לעוד אחת ועוד ועוד. גם מספר הדרכים בכל צומת משתנה, האורך שלהן, העובי (אם אני בוחר לחזק כל קו בקו נוסף). כל ההתרחשות הזאת מתרחשת בשלושה מישורים, כך שהיצירה היא תלת מימדית במהות שלה. כל הכיוונים פתוחים הן ביצירה פיגורטיבית וקל וחומר אם מדובר ביצירה מופשטת. זוהי הרוח שמניעה אותי ליצירה ולאהבה לחוט, לקו, הידיעה שהכל פתוח והכל אפשרי.
נקודה נוספת בתפיסה שלי, בנוגע ליצירה בחוט היא – שהוא בהכרח לא יהיה קו יחיד ובודד בצורה-בפסל-באובייקט שאצור. אני מדמיין את הצורה שאני רוצה ליצור ואז מתחיל לבנות אותה בעזרת הכלים הפשוטים שלי. לאט לאט היא מקבלת חיים ואופי משלה, על אף שמדובר בחומר 'קר'. כאשר אני עובד, אני חותך ומחבר את החוטים אין ספור פעמים. חיתוך הקו והחיבור שלו מהווה את מהות היצירה בטכניקה ובצורה בה אני עובד. המחברים שאני יוצר הופכים לחלק מרכזי בפסל ומושכים אליהם חלק ניכר מתשומת הלב של הצופה.

חוט מתכת בעובי 1 מ״מ הוא חומר העבודה המרכזי שלך כבר שנים. מה הופך אותו לייחודי עבורך?

הוא החומר המושלם עבורי ליצירה בשל התכונות הקיימות בו, הוא עמיד וחזק דיו כדי להחזיק מבנה וצורה תלת מימדיים, אך עדיין, מספיק עדין ו'שברירי' למראה. לאורך השנים, ראיתי שהפסלים שאני יוצר עבור החללים בו הם מוצגים, משתלבים בהם באופן עדין וטבעי ולא משתלטים מדי.

כיצד אתה מגיע לאיזון בין פשטות החומר לבין המורכבות של הצורות שאתה יוצר ממנו?

הוספה וגריעה של החומר מובילה אותי לנושא של מינימליזם ביצירה. אני לא מגדיר את עצמי כמינימליסט, להיפך, אני מוסיף לפעמים גם יתר על המידה. החומר עצמו הוא חוט, הוא קו ואני כיוצר בוחר להשתמש בו בצורתו המקורית אך באופן מקסימליסטי – הוספה על פני גריעה. על פניו היה מתבקש שהיצירות תהיינה מינימליסטיות וקוויות, אך לא כך הדבר. אני נוטה דווקא להוסיף חומר, 'לקשט' בעדינות לפעמים כשאני רואה בכך צורך, ואני אכן רואה.
מורכבות היצירה מבחינתי, מתקיימת בדיוק בשל העובדה שאני משתמש בכלים פשוטים ובסיסיים כדי ליצור גופים-פסלים-אובייקטים מורכבים. דווקא מתוך הפשטות והצניעות, נוצרות יצירות תלת מימדיות מורכבות. כאן אני חוזר ומתייחס לעובדה שאני תמיד חותך ומחבר חוטים רבים במהלך היצירה.

 

 

תהליך עבודה וכלים

יש בעבודות שלך לעיתים רכיבים אלקטרוניים ואובייקטים אסופים. מה מניע אותך לשלב חפצים "שנזרקו" בתוך יצירה חדשה?

מאז היותי ילד קטן אני זוכר שאהבתי לאסוף חלקי פלסטיק עזובים שהייתי מוצא ברחוב, בשפת הים ובכלל במרחב הציבורי. הייתי אוסף חלקים, מנקה אותם, לעיתים ממיין לפי צבעים או גודל ואז יוצר לעצמי קומפוזיציות שהרכיבו פנים-חיה-דמות או כל יצירה אחרת. הפילטר העיקרי שהוביל אותי במשך מספר שנים, בין אם לאסוף חלק שמצאתי או לא, היה גודל הכיס שלי. ככול שהזמן עבר והאוסף גדל, כך גם השימוש בחלקים הלך וגדל, עד שבתחילת שנה ד' בלימודיי בבצלאל, החלטתי שהשילוב בין חלקי הפלסטיק לבין חוט הברזל יהיה הקו המוביל בפרוייקט הגמר שלי, 'חלקים מהים'. הפרוייקט כלל בתוכו מספר פסלים של מכשירי רדיו, מכוניות על שלט רחוק, סדרה של מסכות אפריקאיות, מגבר קטן לאייפון ועוד. המנחים שלי היו עמי דרך זיכרונו לברכה וחנן דה לנגה, שייבדל לחיים ארוכים. הרצון שלי לתת לחלקים שנזרקו הצידה חיים חדשים היה מנוע מרכזי ליצירת פרוייקט הגמר שלי בלימודים. למשל, פקק, מקל של סוכריה, מכסה כלשהו ועוד חלק לא מזוהה, שמצאתי בחוף הים, שולבו יחד והפכו למפסק הווליום באחד ממכשיר הרדיו שיצרתי עבור הפרוייקט. באופן הזה, משולב בפרוייקט כל כך חשוב עבורי בחיי המקצועיים, זיכרון ילדות שהלך והתחזק ונבנה עם השנים עד לאותה נקודה קריטית בהתפתחות שלי כמעצב-אמן-יוצר.

האם אתה עובד מתוך סקיצה ותכנון מוקדם, או שהצורה מתפתחת תוך כדי עבודה עם החוט?

יש פעמים שעל מנת להבין את הצורה שאני מתכוון ליצור, אני מכין מספר סקיצות מכמה כיוונים, אך לרוב אני עובד ישר בחוט ברזל ללא סקיצה מצויירת. אני אוהב ליצור ישר בחוט הברזל, כך אם אני רוצה להגדיל או להקטין, לקצר או לחבר עוד חומר, אני עושה זאת ישר על הפסל עצמו. כך, בסבלנות אני מוסיף ומחבר עוד ועוד חומר לפי ראות עיניי.

 

 

 

 

גבול בין אמנות ועיצוב

אתה מגדיר את עצמך "Designer/Maker". איך אתה מבין את המתח או הדיאלוג בין אמנות לבין עיצוב?

במהלך לימודי במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שוחחנו על הנושא הזה רבות, על הקשר שבין עיצוב לאמנות. לשמחתי הרבה, האקדמיה הגיבה בזמן אמת לשינויים והתמורות שהתרחשו בשנים הללו בעולם (תחילת שנות ה-2000), בהן החלו להיטשטש הגבולות שבין עיצוב לאמנות. החלו לצוץ 'מעצבי על' שעסקו בעיצוב, אבל עם פן אמנותי מובהק. הם יצרו אובייקטים מורכבים, עמוקים, מתוחכמים, בעלי חזות ייחודית ואופי של ייצור ידני ולא תעשייתי-סידרתי, כך בעצם יצרו למשל רהיטים שניראו ותומחרו, ממש כמו יצירות אמנות לכל דבר ועיניין. בצלאל היתה מודעת לתמורות עולמיות אלו והמחלקה לעיצוב תעשייתי, ידעה להכיל, ללמד, להשתנות על פיהן לאורך הזמן. אלו שנים בהן מושג העיצוב כולו עבר שינויים מרחיקי לכת.
כסטודנטים עסקנו בשאלות כמו 'האם זה עיצוב או אמנות?', 'אם יש לפריט מעוצב פונקציה מוגדרת, האם זה הופך אותו לפריט עיצובי או ליצירת אמנות?'. דנו בשאלה מהי פונקציה באובייקט ועוד. התשובה לרוב היתה שלא לנסות ולהיתפס להגדרות מובהקות מדי בנוגע ליצירה. למען האמת, אני דן בשאלות אלו עד היום כשמגיעות אלי קבוצות מבקרים למפגשי שיח בסטודיו. השאלות הללו עולות ולא תמיד מגיעים למסקנה אחת ויחידה.

חלק מהעבודות שלך פונקציונליות – רדיו טרנזיסטור, גוף תאורה – ואחרות לחלוטין לא. מה קובע אם יצירה תהיה שימושית או פיסולית?

ישנן יצירות המתוכננות ונוצרות מראש בהגדרה מסויימת, למשל, פסלים של מכשירי רדיו טרנזיסטור או גופי תאורה. אותם אני מתחיל ובונה בצורה שתכיל את הפונקציה שלהם. כל אחד שונה בצורתו, אך הפונקציה נוכחת כבר משלב ההתחלה. לעומת פסלים בעלי אופי אמנותי מובהק יותר שבהם הצורה החופשית היא המובילה והיא יוצרת את עצמה במהלך העבודה. עליה להיות יציבה דיה מבחינה פיזית, אך גם מורכבת ומעניינת מבחינה ויזואלית.

איך הקהל מגיב לעובדה שהעבודות שלך נמצאות בשטח אפור בין עולמות?

בהתחלה היה יותר קשה, אני מודה. כשפתחתי את הסטודיו שלי בשנת 2012. מבקרים שניכנסו אלי לסטודיו לא הבינו בדיוק מה הם רואים, מה בדיוק אני עושה ועבור מה התוצרים שלי הגיעו לעולם. החומר הזה היה פחות רווח לאנשים שלא בהכרח הגיעו מעולם העיצוב או היצירה. שמתי לב גם שהרבה פעמים, המבקרים ניצמדו לתבנית מסויימת וכך ניסו להסביר לעצמם את ההיגיון שביצירה שלי. נשאלו שאלות כמו: 'אז מה אתה בעצם? אמן? מעצב? פסל? צייר?'. אלו תבניות שנוח להישען עליהן, אך ברגע שאנו גם וגם או משהו אחר, זה דורש הסבר ופתיחות מסויימת משני הצדדים. כיום, ניתן להתייחס לדוגמאות הללו כ'יוצר' – אדם אשר עוסק ביצירה. זאת יכולה להיות יצירה מכל סוג שהיא, במקרה שלי היא יצירה פיזית בחומר.

 

 

 

טבע, השראה ומשמעות

הטבע הוא מקור השראה משמעותי ביצירה שלך. מה אתה מבקש ללכוד או לבטא דרכו?

הטבע הוא המעצב האולטימטיבי בעיני. השילוב של צבעים, חומרים, צורה, פונקציונליות ועוד, הוא אין סופי בטבע, לכן הוא מהווה השראה גדולה לכל אדם באשר הוא. אני מבקש להעביר תחושה או חוויה אחרת מהטבע עצמו אצל הצופה. כשאני שואב השראה מהטבע, אני יכול ליצור צמח-חיה-מבנה גיאולוגי כזה או אחר מהחומר שלי, חוט הברזל. במעבר הזה שבין האלמנט הטבעי עצמו לבין חוט הברזל, קורה החיבור הזה שבין הטבע לחוט. החוט עצמו יופיע לרוב בצבע שחור – אני צובע את הפסלים שאני יוצר בצבע שחור לאחר שאני מסיים את בנייתם ועיצובם, כך בעצם מושמטים פרטים רבים הנוגעים לצבע המקורי של מושא ההשראה שלי. באופן הזה אני מציב זרקור על הצורה עצמה, על גודל הפסל, על צורתו השואפת להידמות לטבע ושוב, רק בצורה שלו, בשלב ובתמצית העיקרית שלו.

האם יש צורות, דפוסים או תנועות בטבע שאתה מרגיש אליהן חיבור מיוחד?

אני מאוד נמשך למבנים מורכבים שנמצאים בקרקעית האוקיינוס. בין אם אלו מבנים גיאולוגיים הנוצרים ממינרלים וחומרים שונים ומגוונים ובין אם אלו אורגניזמים כמו שוניות אלמוגים וכדומה. המשיכה הזאת החלה בילדות, מול ערוץ National Geographic שבו נחשפתי לצילומים ולמחקרים תת מימייים. הקשר והמשיכה לתת ימי, מקבילה כמובן לחקר הדמיוני של החלל החיצון, מבנים, חלליות ואף יצורים שונים ומשונים.
לצד הצורות והמבנים התת-מיימים, אני גם נמשך לצורתן של חיות ההולכות על ארבע, איילים, פרות, אנטילופות, ועוד. אני אוהב את צורתן, שילובי הצבעים שלהן, את קלות הרגליים והתנועה שלהן. לאורך השנים יצרתי לא מעט פסלים המדמים חיות מסוג זה, רובם נמצאים באוספים פרטיים כיום.

אילו יצירות שלך אתה מרגיש שהן מגלמות בצורה הטובה ביותר את הדיאלוג שלך עם הטבע?

סדרת הפוחלצים שלי מגלמת באופן די מדוייק את הדיאלוג שלי עם הטבע. כחלק מהפריטים שיצרתי לפרוייקט הגמר שלי בבצלאל, יצרתי 'פוחלץ' ראשון של ראש אייל תלת מימדי מחוט ברזל. מאז, יצרתי סדרה שלמה של 'פוחלצים' המדמים חיות שונות מעולם בעלי הקרניים. הסדרה נשענת על תופעת הצייד המסורתי בה האדם יצא למסעות צייד, לאחריהם, פשט את עורן של החיות, פיחלץ אותן ותלה זאת כמזכרת בביתו-באחוזתו, כמעין סימן לעליונות על הטבע. היצירות שלי מנציחות את התופעה הזאת אך מעודדות דווקא את ההיפך, אין באמת צורך להרוג את החיה כדי להינות מיופיה ועצמתה.

 

 

 

הווה ועתיד

איך אתה רואה את ההתפתחות של השפה האישית שלך בעשור הקרוב?

אני שואף להמשיך לחדש ולהתחדש ביצירה בחוט ברזל ברמה התלת מימדית, כשם שעשיתי עד היום. העבר והעתיד משולבים בעיניי, הקו משתנה, מתחדש, מגשים את עצמו מחדש אך תמיד נשען גם על מה שהיה ומה שהצטבר ונלמד עד היום. אני אכן חולם ורוצה לגדול בקנה המידה של היצירה שלי ואולי להתחיל ליצור פסלי חוץ גדולי מימדים.

האם יש חומרים חדשים או טכניקות שהיית רוצה לחקור בעתיד, או שאתה מרגיש נאמן לקו ולחוט המתכת?

לאורך השנים היו לי מספר התנסויות בחומרים וטכניקות, אבל תמיד מצאתי את עצמי חוזר לחוט וחוזר לקו באשר הוא קו. אני מצייר בסטודיו פסלים שיצרתי וכך אני עובר בין מדיומים, מפיסול לציור, להדפסה על נייר ואף על חולצות ועוד.

על איזה פרויקט אתה עובד בימים אלה, ומה מלהיב אותך בו במיוחד?

בימים אלו אני עובד על יצירת אמנות לתערוכה קבוצתית בשם 'עוד לא עבדה' – דיאלוגים בין שבר לחזון. התערוכה נולדה מתוך מציאות החיים המורכבת במקום הישראלי, והיא מציעה מגוון מבטים על הזמן, על המקום, ועל תפקידה של אוֹמנות בשעת משבר. האוצרת היא מירב רהט ועוזרת אוצרת אודית לורן בלקין. התערוכה תיפתח ב-22.1.2026 בשעה 19:30, במרכז "תאו" לאמנות בהרצליה.
היצירה שאני יוצר עבור התערוכה, 'על כנפי התקווה', נשענת על יצירה של הפסל אריה בן טוב, אביה של אוצרת התערוכה. היצירה תשלב חוטי ברזל וחלקי עץ אשר שימשו בעבר כחלקי תבניות ליציקות בטון, השימוש החוזר, האופי שנוצר להם והמטען שהם נושאים על גבם, ניכר בחומר.
זה מה שמירב רהט כתבה: 'נקודת הפתיחה בדיאלוגים השונים הן עבודות של אריה בן טוב, פַּסָּל ויוצר, המציין בימים אלה את יום הולדתו ה-90. תובנותיו ותחושותיו, המקבלות ביטוי בצורה ובחומר, מעניקות תשתית לשיחות ויזואליות המתנהלות בין עבודותיו לעבודותיהם של יוצרים שונים – אובייקטים ומיצבים המנכיחים את הווית המקום באמצעות מטפורות חזותיות.'