בתהליך העבודה על הדימוי מפעיל שיבולי מנגנונים של מחיקה, טשטוש, הבהרה והשחרה. אזורים בצילום מתעמעמים או נעלמים כמעט לגמרי, והפגיעה עצמה אינה מוצגת באופן ישיר. דווקא דרך ההיעדר נוצרת נוכחות חזקה: הבית מתרחק מהיותו מרחב אינטימי והופך לסמל, הנתון בתוך מנגנון רחב יותר של זיכרון ונרטיב לאומי.

אלוף הנצחון 21 בת-ים

אירועי השבועות האחרונים מראים כי המציאות עצמה ממשיכה לייצר פרקים חדשים בסדרה. גל נוסף של פגיעות מתרחש תחת שם מבצע חדש "שאגת הארי". שוב בתים נפגעים, שוב חזיתות בניינים נפתחות אל הרחוב. לא רק בתל אביב ובמרכז, אלא גם בדימונה, בערד ובאתרים נוספים ברחבי ישראל. דמות הארי, סמל עתיק של כוח, גבורה וניצחון מופיעה בשני המקרים כחוט מקשר בין האירועים. מן הדימוי השואב השראה מן המקרא ומתאר אומה הקמה בכוחה, אל הכינוי השני המדגיש את קולו של הכוח המתפרץ. בתוך הנרטיב הזה האריה מייצג עוצמה לאומית ואתוס של התגברות המחזקים את האופן שבו בוחרים לספר לנו את הסיפור של מה שקרה כאן. הצילומים של שיבולי מציעים נקודת מבט אחרת על אותו סיפור: מול הדימוי ההרואי של האריה שהוא חלק מפמפום נצחון שבעקבותיו מבקשים גם במהירות לכסות, להסתיר או להרוס את ההרס, עומדים המבנים הפצועים: בתים שחדלו להיות בית, חדרי שינה פעורים, קירות הרוסים, זכוכיות מנופצות וברזל חשוף. שיבולי חושף את המרחבים האזרחיים שנפגעו ומציג את הפער בין השפה הסמלית של עוצמה ונצחון לבין המציאות הפיזית של פגיעוּת.

ברודצקי 68 תל אביב

בעבודותיו שיבולי מצליח לתת למונח "נזק היקפי" משמעות אחרת – ממונח צבאי שנועד לצמצם, למסגר את ההרס כתוצאה משנית של האירוע המרכזי, הוא מציג מרחב חיים שנפרץ: רכוש, זיכרונות, והמרחב האינטימי ביותר של האדם. גם כאשר אין פגיעה בגוף, מדובר בפגיעה עמוקה במרחב הפרטי. הבית הפצוע אינו מגלם תמונת נצחון, אלא עדות לכך שהמלחמה חודרת אל תוך חיי היומיום. במובן הזה, לא רק שהמושג "נזק היקפי" מחזק את הנרטיב שמבקשים לחלחל, אלא שהוא גם מסתיר את היקפו האמיתי של הנזק, כזה ששיקומו עשוי להימשך שנים רבות, אם בכלל.

דניאל 10 בת-ים

ירושלים 43 בת-ים

ירושלים 45 בת-ים

אתה מצלם מרחבים שהיו בית – אינטימיים, פרטיים – והופכים ברגע אחד לחשופים ופגיעים. איך אתה ניגש מבחינה אתית ורגשית לצילום של מקומות טעונים כל כך, ומה האחריות שאתה חש כלפי האנשים שחיו בהם?

הדיון סביב צילום באזורי מלחמה ואסון הוא אחד המורכבים בעולם האמנות, ובשנה האחרונה הוא נעשה כמעט בלתי נמנע. לצד ההבנה של חשיבות התיעוד, קשה להתעלם מזה שמדובר גם בחדירה לפרטיות של אנשים ברגעים הכי קשים שלהם. כשעבדתי על הסדרה ״נזק היקפי״ פגשתי את המתח הזה מקרוב. כצלם מצאתי את עצמי נמשך שוב ושוב אל מראות ההרס, אבל כאדם היססתי לא פעם ללחוץ על המחשף. אלה לא רק מבנים, אלא שאריות של חיים של אחרים. בתהליך העריכה בחרתי במודע לא לחשוף את מה שהעין ראתה במלואו. לטשטש, להכהות, להשאיר חלקים מחוץ לפריים.
זו הייתה הדרך שלי לנסות לייצר מרחק, ולצלם את ההרס כפי שאני חווה אותו, מבלי לפגוע, עד כמה שניתן, במה שנשאר מהחיים שהיו שם.
אני לא יודע אם זה מספיק, ואולי אף פעם לא אדע. אבל מבחינתי האחריות מתחילה בדיוק בשאלות האלה.

ירושלים 71 רמת-גן

פינסקר 5 תל אביב

המושג "נזק היקפי" עובר אצלך טרנספורמציה ממונח צבאי טכני למרחב טעון של זיכרון, אובדן וחיים שנפרצו. האם אתה רואה בצילום כלי שמסוגל לשנות שפה – לא רק לתעד מציאות אלא גם להגדיר מחדש את האופן שבו אנחנו מדברים עליה?

המונח "נזק היקפי" הוא מונח שמנסה למסגר את מה שקורה בשטח כמשהו שולי, תוצאה נלווית של האירוע המרכזי. אבל כשעומדים מול הבניינים הפגועים, קשה להתייחס אליהם כאל משהו שולי. הם עומדים שם במרחב הציבורי ומדגישים דווקא את הפער בין הנרטיבים של נצחון לבין מה שאנשים חווים בפועל. מה שמעניין אותי בצילום הוא האפשרות להציג את הפער הזה – בין הביטוי לבין הדימוי, בין המילה שמבקשת לצמצם לבין מה שנוכח בדימוי. היכולת הזו, להעמיד את הפער מול הצופה ולגרום לו לחשוב מחדש על ביטויים כל כך שגורים ועל האופן שבו הוא מפרש את המציאות, היא מה שהופך בעייני את הצילום מכלי של תיעוד לכלי שמאפשר התבוננות מחודשת.

פינסקר 6 תל אביב

שלמה בן יוסף 5 בת-ים

לנוכח העובדה שהמציאות ממשיכה "להפיק" עוד ועוד פרקים לסדרה, כיצד זה משפיע עליך כיוצר? האם יש נקודה שבה תרגיש שהעיסוק החוזר בהרס משנה את מבטך – או שמא הוא דווקא מעמיק את הצורך להמשיך ולתעד?

ברור לי שמה שהתחיל כסדרה שעסקה באירוע מסוים מתפתח עכשיו למשהו מתמשך. במובן הזה, זה כבר פחות תגובה לאירוע ספציפי ויותר דיאלוג מתמשך עם מציאות שמתפתחת כל הזמן.
מצד אחד יש דחף כמעט אינסטינקטיבי לצאת ולצלם, להיות נוכח ברגעים האלה. מצד שני אני מרגיש צורך לקחת מרחק, כדי להבין מה המשמעות שמתגבשת מתוך האירועים.
הסבב הנוכחי כבר מרגיש שונה מהראשון, ואני מניח שגם העבודות שייצאו ממנו יהיו שונות. הן לא יהיו רק המשך, אלא תגובה למצב שכבר השתנה.

יובל שיבולי. צילום Raimar von Wienskowski

התערוכה "אלוף הנצחון"
לצד צילומיו של יובל שיבולי, מוצגות בתערוכה "אלוף הנצחון" עבודות של שלושה אמנים נוספים: שולי בורנשטיין וולף, ירון שטיינברג ואידית פישר-כץ שמגיבים לצילומים של שיבולי, ומעמיקים את השיח סביב נצחון והנצחה, תוך בחינת המתח שבין הנרטיב הלאומי המבקש לעצב את הזיכרון לבין החוויה האישית של אובדן וכאב.
התערוכה מוצגת בגלריה ארטורה, קמפוס רופין, עמק חפר והגלריה פתוחה ( גם בימים אלו) בימים א,ג,ה בין השעות 10:00 – 14:00 , בסופי שבוע יש לתאם את הביקור מראש בטלפון: 09-7411554

צילומי הצבה מתוך התערוכה – יובל שיבולי אידית פישר כץ, שולי בורנשטיין וולף וירון שטיינברג