הוא הגיע מגרמניה לניו יורק ב-1993 ועבד כעוזר של אנני ליבוביץ' בין השנים 1993 ל-1996, אז פיתח את טכניקת הדיוקן "big head", מונח שטבע הוא עצמו לסגנונו – תצלומי תקריב היפר-מפורטים, שזיכו אותו בהערכה עולמית והתפרסמו בעיתונים הנחשבים ביותר.

הדיוקנאות שלו מודפסים בקנה מידה גדול ומאד מקרוב לפניו של המצולם. במהלך השנים הוא צילם עשרות סלבריטאים ופוליטיקאים, כמו הנשיא ברק אובמה, הסנאטור ג'ון מקיין, אנג'לינה ג'ולי וג'ק ניקולסון, בסגנון אינטימי זה. הוא מספר כי הושפע מזוג הצלמים הגרמני ברנד והילה בכר, שצילמו מגדלי מים ומבני תעשייה "הם תמיד התייחסו לצילום כאל אוסף של אותו דבר, המאפשר לאנשים להשוות מבנים זה עם זה". זה שימש לו השראה לצלם דיוקנאות בצורה זהה שתאפשר השוואה בין אנשים שונים מתחומי חיים ומרקעים שונים, כשהוא מצלם את כולם באותה צורה מבחינה טכנית. הוא הושפע גם מהצלם אוגוסט סנדר, שבא מרקע אמיד אך צילם. ריצ'רד אבדון, לצידו עבד במגזין הניו-יורקר "נתן לי את האומץ להתמקד בדיוקן ולא לדאוג למה שהמצולם שלך עשוי להרגיש לגבי התמונה. לא לדאוג כל כך לתגובות של אנשים אחרים". הוא שם דגש על הצד הריאליסטי של הצילום, מאשר לצד המבוים והמלאכותי שלו.

הוא פיתח את טכניקת הצילום שלו כשבתחילה הוא מצלם את החברים שלו "אף אחד לא הורשה לחייך או להביע הבעה כלשהי. הנשים לא הורשו להתאפר. כולם היו צריכים למשוך את השיער לאחור. זה היה יותר נוקשה, ואפילו יותר גרמני מאיך שאני מצלם עכשיו. אחר כך צילמתי הרבה אנשים שונים, מחלון מעדניה בלואר איסט סייד, ביקשתי רשות מעוברים ושבים ברחוב לצלם אותם – שכנים, הומלסים, קורבנות קראק. אנשים מגוונים. כיום אני מצלם למגזינים ובסופו של דבר אני מצלם אנשים מפורסמים, כי אני מניח שזה מה שרוב האנשים אוהבים לקרוא עליו ולשמוע עליו. בחברה שלנו כל כך הרבה אנשים מוכנים לעשות הכל בשביל תשומת לב. גם כשאני מצלם ברחוב, אנשים מוכנים להצטלם ועושים הכל כדי להצטלם, הם אפילו לא יודעים לאיזה מגזין זה מיועד או איך אני הולך לצלם אותם".

לאתר הצלם

והצלם עצמו