בית הקפה "שלג הלבנון", משמש מרכז לבוהמה התל-אביבית, אנשי ספרות ואמנות, פועלי בנין, פרחי תיאטרון וסתם מסתופפים המבלים בחברותא באווירה דחוסה של עשן סיגריות, נודדים משולחן לשולחן, משחקים שחמט, מפליגים בוויכוחים, לוגמים כוס תה בחצי גרוש מצרי, ואם אין הפרוטה מצויה בכיס – אין בעיה, הפנקס על הדלפק פתוח, וידו של האורח רושמת… בשעה מאוחרת נזכר מישהו כי מחר יש לו "יום עבודה" והוא קם ללכת הביתה לחטוף תנומה קלה לקראת יום עמל חדש.
ברחובות הראשיים נמתחים כבישי בטון; בצדי המדרכות מלבלבים עצים רכים כאברכי משי, ולא קשה להם להכיר בין העוברים ושבים את הידיים שנטעו אותם… הבתים, בני קומתיים ואפילו שלוש קומות מבהיקים בטריותם, עד שנדמה לך כי הנה-הנה תמצא לידם את נייר האריזה בהם היו עטופים.
מאיר דיזנגוף רכוב על גבי סוסתו, עורך את סיבוב הבוקר לאורך הרחובות והסמטאות, כמאשר את אמרתו "כדי להיות ראש עיר אצלנו, צריך קודם להמציא אותה יש מאין".
אחד העם הישיש מדשדש בנעלי-בית לאורך גדר הגימנסיה 'הרצליה' הנטועה ברחוב הנושא את שמו, המשורר יהודה קרני רוגז וצועק חמס (מעל דפי 'הארץ'), על שנעקרו שלושה עצי שיקמה עתיקי יומין מנוף רחוב הכרמל; שאול טשרניחובסקי מסלסל את שפמו המרשים ואץ רץ, תוך פיזום קל, למלא תפקידו כרופא בתי-הספר העירוניים; הצייר הצעיר, ארוך הרגליים והצוואר, ראובן רובין מסובב באלגנטיות את מקלו באוויר ועדיין מוסיף לבלוש אחר מקום לערוך בו תערוכת ציירים ראשונה בעיר.
במורד רחוב אלנבי המוליך אל הים, צועדת חברותה ססגונית ומתווכחת בקולי קולות ובלהט על 'שבועון לספרות' שהם מתכננים להוציא לאור, יש רק למצוא את המממן… ולא קשה להכיר ביניהם את בלוריתו של אברהם שלונסקי המתבדרת ברוח, בלורית אבי אבות הביטניקים; את אורי-צבי גרינברג הסוער והאדום תרתי משמע (יש הקוראים לו הג'ינג'י) או את יעקב הורביץ המאופק, החולם על "אור זרוע", את נתן אלתרמן הרך בשנים, הצועד בביישנות צנועה ופיקחת, את אליעזר שטיינמן בעל הדיבור המתון והשקול, את יצחק נורמן ה"אינטליגנט הנצחי", עד שלבסוף סרים כולם יחדיו אל קפה 'שלג הלבנון' להשקיט את סערת רוחם בכוס גזוז.
ועל כולם מאפיל, בפרישת כנפיים, הנשר הגדול, חיים נחמן ביאליק, הנה הוא סר לרגע, מגבעתו הלבנה שמוטה על פדחתו ומשקפיו על מצחו, לחטוף שיחה קלה עם החלוצים העוסקים באותה שעה בבניין ביתו, ואגב כך אינו שוכח לצבוט בלחיו של איזה ילדון שנקלע לו בדרכו, כאילוסטרציה חיה לשתי שורות מתוך שירו באידיש:

"מיר זאל זיין, יידישע קינדערלעך,
פאר אייערע כשר'ע אייגעלעך…"

 

אחד העם, אשר צבי גינצברג (1856-1927). הספרייה הלאומית

ברכה צפירה (1910-1990). גלריית זמרשת

שאול טשרניחובסקי. הארכיון הציוני המרכזי

 

הצריף על חוף הים

"אהל", הסטודיה הדרמטית שליד ועדת התרבות של ההסתדרות נוסדה ב-1925 על ידי השחקן והבמאי משה הלוי שפרש מהבימה במוסקבה, ונסע לפלשתינה (ארץ-ישראל) במטרה להקים תיאטרון.
יום אחד הופיעה על לוח-המודעות שבאותו צריף עץ הומה, מודעה כתובה במכחול טבול בדיו. מודעה זו עתידה הייתה לפתוח דף חדש ולשמש מפנה חשוב בתולדות אמנות הבמה בארץ. מספר בחורים ובחורות הסתופפו סביב למודעה וקראו בה:
"על יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ-ישראל נוסדה סטודיה דרמטית בהנהלת משה הלוי, (מי שהיה רג'יסור "הבימה" במוסקבה). מקום הסטודיה: תל-אביב. הרוצים להשתתף צריכים להירשם בסניפי ועדת התרבות למקומותיהם. על זמן הבחינות תבוא הודעה מיוחדת".

 

 

 

בעיני החברים ניצת חיוך. לא על הלחם לבדו יחיה האדם… חלוצים וחלוצות אלה, בניה-בוניה של תל-אביב, ראו במודעה צנועה זו חוליה נוספת בשלשלת, עוד גוון בלוח הצבעים של עירם בת החמש-עשרה, לוח ההולך ומתעשר, הולך ודשן מיום ליום.
באפריל 1925 התקיים נשף הפתיחה של "הסטודיה הדרמטית ליד ועדת התרבות" באולם של בית הספר לבנות בנווה-צדק בהשתתפות סופרים, משוררים ופעילים בועדת התרבות של ההסתדרות. ימים ספורים לאחר מכן נשלח משה הלוי על ידי חבר ועדת התרבות של ההסתדרות, אהרון אמיר, לבקש ממאיר דיזנגוף, להקים צריף שישמש מקום מפגש לחברי הסטודיה, בשטח מחלול שיועד לבניית בית הפועלים.
הצריף שנבנה עבור "אהל' היה חלק ממפעל גדול של בניית בית הפועלים, מיזם המסמן את המרכזיות של תל-אביב עבור ההסתדרות ומוסדותיה. הוועד של תל-אביב קיבל מממשלת המנדט הבריטי ב-1 באפריל 1923 זיכיון חכירה על מגרש בן ארבעה דונמים וחצי בשטח מחלול על שפת הים. דיזנגוף, שיותר משהיה ראש עיר היה במאי של הפקת ענק שניתן לכנותה "הקמת עיר", הקצה למשה הלוי שטח בתוך המיגרש להקמת "הצריף".
ב-6 באוגוסט 1925 הונחה אבן-הפינה ל"בית האדום" ובאפריל 1926 נשלמה בנייתו והוא שימש את מועצת פועלי תל אביב-יפו ואת תנועת הנוער העובד והלומד. המיקום של "צריף האהל" היה ליד "הבית האדום" בין שני בתי חרושת שהוקמו בשכונה (בית חרושת לעורות ו"דלפינר" בית חרושת למשי), בסביבה בה התגוררו אנשים קשי יום, שברחו מיפו עם תחילת מאורעות תרפ"ט (ובנו צריפים מקורות עץ שנפלטו מהים) ואידאליסטים, חלוצי העליה השלישית, אנשי פלוגת תל אביב מגדוד העבודה שהשתכנו באהלים.

 

 

היה זה אך טבעי לחברי אותה קבוצה של פועלים-שחקנים העובדים ביום בעבודת כפיים ולומדים בערב משחק, להצטרף לאידיאה של "תרבות לכל פועל ופועלת" ולמפעלות התרבות של ההסתדרות ומועצת פועלי תל-אביב. בישיבה עם נציגי ההסתדרות ב-11 ביוני 1926, בהשתתפות בן גוריון, ברל כצנלסון, מיכאל אסף וזלמן רובשוב (לימים זלמן שזר, נשיאה השלישי של ישראל), שעסקה בעתידם כפועלים וכחברי "אהל,, אמר הפועל-שחקן שמואל מיקוניס: "המוצא היחיד בשבילנו הוא הקבוצה. 'אהל' בתור גוש אחד שרוצה להיות הביטוי של תנועת העבודה. בקיבוץ של 40 איש אי אפשר שיהיו מחנות ומעמדות, שיהיו לנו רעבים ושבעים וצורה מתאימה לחיינו היא רק קבוצת 'אהל' קומוניסטית".
מיקוניס, שלימים הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), מהדהד את עמדת אנשי השמאל של גדוד העבודה, ובראשם מנחם מנדל אלקינד, אשר ביקשו להגשים את עקרון הקומונה הכללית בארץ ישראל, כך היה הצריף לא היה רק מבנה תיאטרון אלא שימש בעיקר למפגשי הקבוצה, ללימוד משחק ולחזרות וכן הוצגו בו שלוש תערוכות. הצגות הדגל של הסטודיה הדרמטית : נשפי י. ל. פרץ (1926), דייגים (1927), יעקב ורחל (1928) וירמיהו (1929), הועלו באתרים אחרים, כגון: האולם של גימנסיה הרצליה, האולם של "יריד המזרח" (מיזם של חברת התעשייה), וכן באתרים אלטרנטיביים ביישובים עירוניים וחקלאיים מרוחקים. ההצגות היו אירועים רבי משתתפים, כך למשל, באולם של "יריד המזרח", שבו נערכו הבכורות של "דייגים" ו"ירמיהו", היו כאלפיים מקומות ישיבה, ונבנתה במה מיוחדת וגדולה שהכילה את התפאורה המפוארת ושלושים השחקנים בתמונות ההמון. האירועים התיאטרוניים סביב הצגות "אהל" (כולן בבימויו של משה הלוי) היו ביצוע (פרפורמנס) תרבותי מול המוני צופים שהתכנס לצפות בפועלים-שחקנים חובבי התיאטרון שהמעשה החלוצי שלהם הוא לאומי.

 

משכן קבע ל"אהל"

ממכרז שהופץ בין אדריכלים באפריל 1926 ניתן ללמוד על הכוונה לבנות ל'סטודיה הדרמטית' אולם תיאטרון שיכיל חמש מאות עד שבע מאות מקומות ישיבה, שישלים את היכל התרבות שיבנה באגף השני של הבית האדום ויכיל אלפיים מקומות ישיבה. אולם זה מעולם לא נבנה, כנראה בגלל התכנון של מתכנן הערים פטריק גדס, שתכנן את 'האקרופוליס' של העיר במעלה שדרות רוטשילד.
רעיון אכסניה קבועה לתיאטרון 'אהל' עלה עוד בראשית שנות ה – 30, כפי שמעידים הפרוטוקולים של ישיבות חברי התיאטרון, כגון פרוטוקול משנת 1931 -ישיבה משותפת של חברי התיאטרון ונציגי ההסתדרות (בהם דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, גולדה מאירסון וזלמן רובשוב) לפיו: "יש בינינו חברים שאומרים שכל הרע הוא בזה שאין לנו תיאטרון. אנו משלמים הרבה שכר בעד האולמים [כך במקור] ואין לנו היום הטוב לנו. (התאריכים המתאימים לנו) לו היה לנו תיאטרון היינו יכולים להציג בימים הכי רצויים…"

 

 

 

חיים ארלוזורוב (1899-1933)

חיים ארלוזורוב נולד בעיר רומני באוקראינה ב-23 בפברואר 1899 לאביו שאול ולאמו לסקה. בעקבות הפוגרומים בשנת 1905 עקרה משפחתו מאוקראינה לגרמניה. חיים ארלוזורוב למד כלכלה באוניברסיטת ברלין ובשנת 1924 קיבל תואר דוקטור. בשנת 1918 הצטרף לקבוצת 'הפועל הצעיר' בגרמניה והיה ממנהיגיה. בשנת 1919 פרסם את החוברת 'הסוציאליזם היהודי העממי' שבה הציג את עקרונות הסוציאליזם הלא מרקסיסטי היהודי. ב – 1923, כשהוא בן 24 בלבד, נבחר לכהן כחבר בוועד הפועל הציוני, ב – 1924 עלה לארץ ומילא תפקידים שונים בהסתדרות הכללית, בארץ ישראל ובחו"ל.
אחרי הקמת מפא"י בשנת 1930 היה מראשיה וערך את ביטאונה, 'אחדות העבודה'. בקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931, נבחר להנהלת הסוכנות היהודית ולתפקיד ראש המחלקה המדינית שלה ( מעין 'שר החוץ'). הוא החזיק בהשקפת עולם מתונה ופעל להסכמה בין שתי התנועות הלאומיות היהודית והערבית, לטובת הגשמת רעיון הקמת בית לאומי לעם היהודי תוך טיפוח יחסי שלום ודו-קיום עם השכנים הערבים. ארלוזורוב גם קיים יחסים טובים עם ממשלת המנדט הבריטי.
עם עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933 פעל להעלאת יהודי גרמניה (במסגרת 'עלית הנוער') ולהצלת רכושם במסגרת 'הסכם ההעברה'. בשל כך סבל התקפות והסתה מצד אנשי התנועה הרביזיוניסטית ובראשם חברי 'ברית הבריונים'.
בליל שבת כ"ג סיון תרצ"ג (16.6.1933) נרצח ארלוזורוב ביריית אקדח ע"י שני מתנקשים בעת טיול על חוף ימה של תל אביב לצד רעייתו סימה. בית המשפט זיכה את שני הנאשמים חברי 'ברית הבריונים'. סיפור מותו נותר תעלומה. על שמו נקרא קיבוץ גבעת חיים ורחובות ברחבי הארץ. בית תיאטרון 'אהל', שנחנך שבע שנים לאחר הרצח, נקרא על שמו 'בית ארלוזורוב'.

 

 

הרקמה העירונית: עיר גנים של גדס

מבנה תיאטרון 'אהל' (בית ארלוזורוב) ניצב בלב העיר תל-אביב, בתחומי תכנית גדס ובמעגל השני של המבנים המרכיבים את כיכר צינה דיזנגוף .מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס (Geddes Patrick) הוזמן בשנת 1925 על-ידי עיריית תל-אביב להכין תכנית מתאר לעיר המתפתחת. בהתאם לרוח תנועת 'עיר הגנים' הבריטית, התבססה תכניתו על שטחים ירוקים נרחבים בעיר, גינות פרטיות לצד הבתים וגינות ציבוריות. התכנית התאפיינה בהיררכיה ברורה של רחובות: עורקי תנועה ראשיים וארוכים מצפון לדרום, בהם רחוב המלך ג'ורג' ורחובות ראשיים ממזרח למערב ומצפון לדרום דוגמת רחוב דיזנגוף ורחובות מגורים קצרים וצרים, דוגמת רחובות ביילינסון, גליקסון ואהרונוביץ. מבנה תיאטרון 'אהל' ממוקם במעגל החיצוני של כיכר דיזנגוף, שאף היא חלק מתכנית גדס. הצורה העגולה של הכיכר הכתיבה את צורת הטבעת החיצונית, ממנה נגזר המגרש ובאופן עקיף גם חזיתו המקושתת של מבנה 'אהל'.

 

אדמת סיליקט

המבנה נבנה בשנים 1940-1938 על אדמת סיליקט, שם עמד מפעל הסיליקט של יצחק לייב גולדברג. מגרש 'אהל' הינו חלק מאדמות מפעל 'סיליקט' לייצור אבנים לבניה. לבנים אלה החליפו את אבני הכורכר שאפיינו את הבניה באזור יפו. לבני הסיליקט עצמן הוחלפו ע"י בלוקים חלולים וגדולים מלבני חול וסיד. היה זה אחד משני המפעלים הגדולים בתחום הבניין ועבדו בו עשרות פועלים ביישוב היהודי בא"י (שני למפעל 'נשר') ובשיאו הגיע לייצור של 15 מיליון לבנים בשנה. בית החרושת סיפק את חומרי הבניה להתפתחות תל אביב וסביבותיה במשך כ– 30 שנה. כעבור שנים הועבר בית החרושת לנחלת יהודה ומשם לראשון לציון.
את מפעל הסיליקט ייסדו האחים יצחק לייב גולדברג (1860-1935) שעלה בשנת 1918 ובוריס גולדברג (1866-1922) עלה ב-1921, נפצע במאורעות ומת מפצעיו כעבור חודשים אחדים. שני האחים גולדברג היו ממייסדי אגודת 'חובבי ציון' ברוסיה, יחד עם שותפים נוספים בהם סיידניף, קרמניצקי וקובוביצקי ובסיוע בנק אפ"ק –
יצחק לייב גולדברג רכש אדמות במרכז הארץ (בהן שכונת תל-בנימין ברמת גן על שם בנו בנימין יליד תרס"ה, שנפל בהגנה על יהודים בתל אביב במאורעות תרפ"ט 25.8.1929), בכרמל ובמוצא ליד ירושלים. גולדברג רכש גם את אדמות הר הצופים אותן תרם להקמת האוניברסיטה העברית. אך עיקר חיבתו וחזונו של גולדברג היה פיתוח התרבות והעיתונות הארץ ישראלית, לה תרם ביד נדיבה, בין השאר כמו"ל הראשון של עיתון 'הארץ'. בשל צניעותו הוא כונה 'הנדיב הבלתי ידוע'.

 

הצוואה

אחרי מות יצחק לייב מונה אליעזר הופיין, מנהל בנק אפ"ק (בנק אנגלו-פלשתינה), כמוציא לפועל של צוואתו. נכסים רבים נמכרו (לדברי האלמנה רחל) במחירים נמוכים מן הראוי כדי לפרוע חובות שצברו פרדסיו של גולדברג. מחצית מיתרת הסכום ניתנה ליורשים ומחציתה השנייה הועברה לקק"ל. אדמות 'סיליקט' נמכרו ע"י בנק אפ"ק לחברת 'בית ארלוזורוב' בשנת 1936 או 1937.

המבנה

את המבנה, בתכנונו של האדריכל אריה שרון, מאפיין הסגנון הבינלאומי, קווים סימטריים ללא קישוטים מיותרים. המבנה לא הוגבה מהרחוב ושידר בעיקר פשטות פונקציונאלית ואינו מזכיר את האייקון האדריכלי של תיאטרון 'הבימה'. באיגרת לחברים תיארו חברי האגודה למען 'אהל' את המעלות והיתרונות של מיקומו של אולם 'בית ארלוזורוב' וכך כתבו: "הבית נמצא בטבור העיר המתקשר בנקל עם כל חלקיו ויחד עם זה המקום הוא שקט ואידאלי בשביל תיאטרון; התיאטרון נמצא בקומה השנייה ולו 28 חלונות לצד מערב, ערובה לאוורור טבעי בחודשי הקיץ; הכיסאות נוחים מאוד ומסודרים באופן מיוחד כך שבאולם לא תהייה קיימת השאלה של מקומות טובים ורעים. תודות לבידוד מובטחת אקוסטיקה מצוינת."
ההסכם היה שהתיאטרון יפעל ב'בית ארלוזורוב' במשך עשר שנים והאולם ישמש גם את 'התזמורת הארץ ישראלית'. לוח ההצגות והקונצרטים באולם נקבע קודם כל בהתאם לפעילותה וצרכיה של המפלגה [מפא"י]. כך התחזקה זהותו של האולם כחלק ממוסדותיה ומפעולותיה התרבותיות, ומצד אחר, מיקומו בלב העיר חיזק את מעמדו כמוסד תרבות בתל אביב. צופים לא רק הולכים לתיאטרון, אלא הולכים לחלק מסוים בעיר שבו התיאטרון ממוקם; הזיכרונות והאסוציאציות העולים ממבנה התיאטרון ומיקומו במרחב האורבני יוצרים הקשר להתקבלות של כל מופע, ובוודאי לתדמית פעילותו האמנותית של המוסד התיאטרוני. עבור הקהל ההליכה להצגה ב'אהל' הפכה גם לשיטוט בחלק היותר נהנתני-מסחרי של העיר: כיכר דיזנגוף.
השם 'אהל – תיאטרון פועלי ארץ ישראל' שנקבע בכניסה ל'בית ארלוזורוב', הוא עדות לפער הבלתי נמנע בין מערכת הסמלים של תנועת העבודה לבין המציאות ההיסטורית חברתית המשתנה שבתוכה ובהקשרה פעל 'אהל', כמו גם, לזיקה התועלתנית בין 'אהל' להסתדרות.
לקשר של 'אהל' להסתדרות הייתה השפעה מכרעת על השחקנים שהיו נתונים ללחץ כפול ושיחקו בשתי תפאורות מתחלפות, זו של העיר וזו של ההתישבות העובדת [המופעים מחוץ לתל אביב]. 'אהל' היה מחויב להעלות את הצגותיו מחוץ לתל אביב, וכמו כן, נדרשו השחקנים להופיע בהתנדבות לפחות פעמיים בחודש במופעי קריאה אמנותית של טקסטים בטקסים ומסכתות בהתיישבות העובדת. המחויבויות להופעות מחוץ לעיר שימרו את הדימוי של השחקנים 'כפועלי-תיאטרון', ומצד אחר, התקיימה התשוקה למימוש עצמי כשחקנים מקצועיים, ובמיוחד הופעתו של כובב הלהקה מאיר מרגלית (החל מהופעתו בקומדיה 'החייל האמיץ שוויק'), חיזקו את מאפייני 'אהל' כסוג של תיאטרון עירוני. 'אהל' הביא למרכז הבמה את מה שהתיאטרון הלאומי משכיח ומשתיק בתקופה של בניית הלאומיות : מופעי ההישרדות של האנטי-גיבור.
אולם 'בית ארלוזורוב' היה בזמנו אחד מבתי התרבות החשובים בארץ, בנוסף להיותו אולם הבית של תיאטרון 'אהל' שימש 'בית ארלוזורוב', לכינוסים וישיבות של מפא"י ומוסדותיה, אולם לקונצרטים, אופרות, מסיבות, נשפים ותערוכות. הוא היה בזמנו אחד מבתי התרבות החשובים בארץ. כמה מן האירועים הבולטים שהתקיימו בו:
'התזמורת הארץ ישראלית' (לימים הפילהרמונית). 12.12.1943 – הוועידה השנתית של מגדלי העופות. 13.1.1944 – מסיבה לציון 19 שנים לקק"ל בהשתתפות אברהם הרצפלד והזמרת ברכה צפירה שהופיעה ב'שירי אדמה'. ב- 14.12.1944 הוועידה ה-11 של עורכי הדין. בשנות ה-50 הוצגו ב'אהל' הצגות של התיאטרון הסטירי 'המטאטא'. בשנות ה-60 נערכה באולם תערוכה על 'תולדות הבנייה בארץ'. בינואר 1961 התקיימה ישיבת מרכז מפא"י בה הודח מזכ"ל ההסתדרות פנחס לבון על ידי בן-גוריון ואנשיו. בשנות ה-70 וה-80 התקיימו באולם זה ישיבות מרכז מפא"י בהן התמודדו יצחק רבין ושמעון פרס על ראשות המפלגה.

 

 

אדריכל המבנה

אריה שרון (1980-1900) היה מבכירי האדריכלים שפעלו בישראל משנות העשרים עד שנות השבעים. יליד יירוסלב, פולין, עלה לארץ בגיל עשרים והצטרף לקיבוץ 'גן שמואל', שם היה אחראי על הבניה ועל הכוורות. את חברי וועדת הקבלה שלו שאמורה הייתה לאשר לו יציאה ללימודים בחו"ל, הרשים שרון כמגדל דבורים בקיבוץ. בשנת 1926 נסע ללמוד אדריכלות בבית הספר המפורסם של הבאוהאוס שבדסאו, גרמניה. בין מוריו היו האדריכלים וולטר גרופיוס והאנס מאייר, שבמשרדו עבד עד תום לימודיו ושובו לארץ בשנת 1931.
עם שובו לארץ הקים משרד פרטי, במסגרתו תכנן מבני ציבור רבים עבור ההסתדרות ועבור התנועה הקיבוצית, כולל תוכניות אב לקיבוצים, חדרי אוכל, בתי ספר ומגורים. בשנת 1936/7 הוזמן שרון לתכנן את תיאטרון 'אהל' עבור ההסתדרות. לימים אף נישא שרון נישואים שניים לשחקנית 'אהל' חיה סנקובסקי (שרון).
בשנים 1941-1947 כיהן כמרצה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. בשנים 1948 -1953 כיהן כמתכנן הראשי של תכנית האב למדינת ישראל באגף התכנון של משרד ראש הממשלה ומשרד הפנים והיה מקובעי דמותה המרחבית של המדינה שזה עתה קמה. בשנים 1964-1950 עבד בשותפות עם האדריכל בנימין אידלסון. בשנת 1962 (תשכ"ב) זכה בפרס ישראל לאדריכלות. בשנת 1965 הצטרף למשרדו בנו, אלדר שרון. עמו תכנן לאחר מלחמת ששת הימים שכונות בירושלים המאוחדת, תכנית אב לעיר העתיקה ומבני ציבור רבים. אריה שרון נפטר בשנת 1980.

 

התיאטרון הופך למלון

עבודות השימור: אדריכל אמנון בר-אור וטל גזית אדריכלים
ההסבה למלון נעשתה בתב"ע על-ידי משרד אמנון בר-אור, טל גזית אדריכלים
ובתכנון מפורט על-ידי אדריכל הפרויקט משה ורד,
אדריכלית אחראית דלפין אבוהי מסטודיו MU

אדריכל השימור אמנון בר-אור: לאחר שנים של הזנחה, אחר שאולפני ג.ג. פינו את האולם ששימש למשרדי הפקה וצילומי תוכניות טלוויזיה, הבניין חודש בתנאי שימור מחמיר, החזית וחדרי המדרגות הצדדיים שומרו כפי שהיו בתכנון המקורי. באולם הראשי של המבנה ברחוב נהרסו הבמה והיציע, נאטמו חלונות, התקרה הוחלפה, מה שנשמר מהבניין המקורי הוא מעטפתו החיצונית, וחזיתות המבנה. באולם הראשי של המבנה נהרסו הבמה והיציע, נאטמו חלונות, התקרה הוחלפה. אולם הקרקע והכניסה חולקו לחדרים והחללים שונו כולל איטום פתחים. חדרי האמנים הוסבו למשרדים ולצורך כך נהרסו המלתחות והשירותים. דלתות וחלונות רבים נאטמו או הוחלפו, בהם גם דלתות הכניסות מרחוב בלינסון. המבנה בולט בפשטותו הקלאסית, בהשתלבותו במרקם העירוני ובפרטים המעניינים שאפיינו אותו מאז הקמתו. מבנה תיאטרון 'אהל' הוא עוד דוגמה מיני רבות למבנה ציבור שנבנה על ידי ההסתדרות בכסף ציבורי, כסף של פועלים עמלים שנועד לשימושו ורווחתו של הציבור אשר עבר בחסות ההסתדרות "הסוציאליסטית" ליזמים פרטיים בעלי ממון.

 

 

עיצוב פנים: ההסבה למלון Backstage

אורי בן דרור ומיכאל אנקווה: הביקור הראשון שלנו במבנה הנטוש ששימש כבית לתיאטרון 'אהל' הותיר בנו מחשבה ברורה – זהות המבנה חקוקה בשלד. תיאטרון הקולקטיב, שנולד מתוך חוגם של פועלי ארץ ישראל ולמענם, הנציח את רוחם וממשיך להתקיים. במת התיאטרון, שהייתה במקור בקומה הראשונה, ירדה לקומת הקרקע, ומתגלה ישירות לעיני הנכנסים למלון. הבמה, המהווה את החלל המרכזי שעל פיו שאר המבנה מוגדר, עטופה ע"י מעברים היקפיים המובילים לחדרי האורחים בקומות השונות ומאפשרים הצצה מלמעלה על המתרחש.
הקו העיצובי המלווה את חלל הכניסה הוא בהשראת עולם התיאטרון בשנות השלושים והארבעים, השנים בהן החל לפעול 'אהל' באולם החדש. השימוש בריצוף טראצו כהה, חיפוי הקירות בלוחות שיש דרמטיים, בחירות הריהוט וגופי התאורה מלווים את האורח הנכנס ישירות לשנים אלו. חלל הכניסה מוביל לבמה החדשה, שמעליה תקרת זכוכית בגובה כ-17 מטר, המאפשרת חדירת אור טבעי בשעות היום והשתקפות המתרחש למטה בשעות הערב.
הבמה משמשת כלאונג' ומסעדה, אזור מפגש לאורחי המלון, מעין סלון תרבות, ממש כמו בימים בהם תיאטרון 'אהל' אירח תערוכות אשר כוננו את ההגמוניה של תל אביב כמעצבת חיי האמנות והתרבות בארץ. קירות לבני סיליקט חשופות, עמודי ברזל שחורים, וילונות אדומים בפינות החלל וצוגים [מיתלים] עם פנסי תיאטרון מרחפים מזכירים לנו את חלל הבמה. ההצגה חייבת להימשך.

 

 

 

 

 

מיתוג ושפה עיצובית של המלון

עדה רוטנברג: יצרנו את השפה העיצובית של המלון בהשראת 'אחורי הקלעים' של עולם הבמה והתיאטרון. זה הרעיון שהעניק למלון את שמו 'בקסטייג׳' – אחורי הקלעים. לוגו המלון שואב השראה מסגנון הבאוהאוס ומאדריכלות חזית הבניין. הלוגו מדמה את האותיות לזרקורים על הבמה, או לפיגומים מאחוריה.
עיצבנו את פריטי הדפוס במלון בצורות גאומטריות ובצבעים עזים, בהשראת אמנות התקופה. בפינות שונות במלון פיזרנו משפטים הלקוחים ממחזות קלאסיים, שרובם הוצגו בתיאטרון ׳אהל׳: הם מתגלים על המעקות, על דלתות החדרים, בפתק הקשור למיטה, על תיק מייבש השער, על מפית מתחת לכוס המים וכתחליף לשלטי "נא לא להפריע" על הדלתות. בכניסה לכל חדר, מחכה לאורחים על הדלת גלויה אישית עם ציטוט של רפליקה (משפט) מאחד המחזות שהוצגו בתיאטרון. האורחים נתקלים בציטוטים וכמו פוגשים לרגע את היוצרים שכתבו אותם – וכך המילים והסיפורים שהושמעו על במת תיאטרון 'אהל' לפני שנים מקבלים חיים חדשים.בחדרי המדרגות משני צידי המבנה – ששומרו כפי שהיו – תלינו כרזות טיפוגרפיות מאוסף יהודה גבאי, שחקן תאטרון 'אהל׳. ומשלימות את אווירת "עבר – פוגש – הווה" השוררת במלון.

 

 

כל העולם במה: הסודות מאחורי הקלעים

המשפט הפותח את המונולוג המפורסם של ז'ק במחזהו של ויליאם שייקספיר 'כטוב בעיניכם׳ (As you like it):

"כל העולם הוא במה
כל הגברים והנשים
רק שחקנים. יש להם יציאות
ויש כניסות, וכל איש בימיו –
משחק שְלל תפקידים שונים,"

אורחי ואורחות המלון הם השחקניות והשחקנים הנכנסים לחדריהם רגע לפני 'הצלצול השלישי' ותחילת ההצגה. בכל חדר מוצבת מראה מוקפת נורות דולקות ,לצידו מתלה לבגדים עשוי מוטות ברזל, וילון קטיפה ורצפת עץ, ביציאה מן החדר הולכים האורחים במעברים על גבי שטיח אדום ובמעלית מתקבלים במחיאות כפיים…
מלון 'בקסטייג' מבית רשת מלונות הבוטיק 'אטלס' הינו המלון השלישי של הרשת באזור כיכר דיזינגוף, לצד מלונות 'סינמה' ו'סנטר שיק', שלושתם בניהולה של גלית אילן. המלון החדש שוכן בבניין תיאטרון 'אהל' שנרכש בשנת 2008 מיורם גלובוס, הבעלים של אולפני ג.ג. יחד עם קולנוע תל-אביב על ידי היזמים אברהם נמדר, בתו טניה גלבוע ורוני פלד. בשנת 2016 נחתם ההסכם ההתקשרות בין רשת 'מלונות אטלס' ליזמים. המלון הושק בשלהי שנת 2022. על הפרויקט הופקד מטעם הרשת מיכאל חי, מנהל הפיתוח דאז של 'מלונות אטלס'. היזמית טניה גלבוע, אדריכלית בהכשרתה הובילה את הפרויקט במשך שמונה שנים תוך הקפדה על כל הפרטים הקטנים, עד האחרון שבהם.
פנים הבניין נבנה מחדש כמלון בוטיק יפהפה, בלי לוותר על המסתורין של עולם התיאטרון שפעל בו בין השנים 1940-1969. בהתאם לכך, הקונספט של המלון לוקח את האורחים ל 'מסע אל אחורי הקלעים': אורחי המלון יוצאים מחדרם, המעוצב בהשראת עולם הבמה משנות ה-40.
בחירת יצירות האמנות במלון 'בקסטייג׳' נעשתה בהשראת ההיסטוריה של המבנה והיותו בעבר אולם תיאטרון. עבודותיהן של האמניות לירון כהן ורותי דה פריס מקשטות את החללים הציבוריים וקירות חדרי המלון מתקשרות זו עם זו, ומהדהדות את רוח התיאטרון.
הלובי של המלון, מקום המפגש לשיחה על כוס משקה או ארוחת הבוקר תוכנן גם הוא בקפידה כמו מחזה כתוב היטב: הבראנץ' המוגש במלון, פתוח גם לאורחי חוץ ומציע חוויה מיוחדת שתוכננה על ידי אמנית הבמה יעל רסולי וצוותה בשיתוף עם השף עידו פיינר ונועד להפוך את ארוחת הוקר במלון לחוויה רגשית בהשראת עולם הבמה.צוות המעצבים יצר ערכת כלים מקוריים, המגשרים בין פונקציונליות נחוצה וקסמו של עולם התיאטרון. מתוך קשת האפשרויות של עולם הבמה נבחרו שני סגנונות מנוגדים לכאורה: הקברט והתיאטרון הקלאסי. שולחנות עגולים בסגנון קברט, עליהם מונח תיק אדום המכיל את התפריט, מלחיה ופלפליה בצורת שפתון ולק, כלי לסוכר בצורת נעל זכוכית ומגש בן שלוש קומות בהשראת מראת האיפור-לצד שולחנות מרובעים בסגנון קלסי עם ספר עב-כרס המכיל סכו"ם, מלחייה ופלפליה בצורת כלי שחמט ותפריט ארוז בלולאה כמו מגילה עתיקה.
בגדי הצוות המארח בארוחת הבוקר עוצבו בהשראת תלבושות תיאטרון כאשר גם האורחים המעוניינים בכך יכולים להתלבש, להתחפש ולהתאפר באמצעות תלבושות ותא איפור, העומד לרשותם בין כותלי המלון.
טניה גלבוע: " הקפדנו על שימור היסטורי מדויק ואסתטי של מבנה התיאטרון מבחוץ תוך יצירת עולם דינמי חי ועכשווי של המלון המארח קהלים חדשים מדי יום וערב בדיוק כמו פעם, בחזית הבניין מוצגים זה לצד זה השלטים תיאטרון 'אהל' ו- Backstage Hotel."

 

הנפשות הפועלות

היזמים: אברהם נמדר, טניה גלבוע ורוני פלד
מנכ"ל רשת 'מלונות אטלס': דני ליפמן
מנכ"לית המלון: גלית אילן
מנהל הפיתוח: מיכאל חי
אדריכל תכנון 'בית ארלוזורוב': אריה שרון
אדריכל: משה ורד
אדריכלית אחראית על הפרויקט: נעמה ויידמן-פורת
אדריכל שימור: אמנון בר-אור, טל גזית
עיצוב פנים והסבה למלון Back stage: סטודיו MU, אורי בן דרור ומיכאל אנקווה
אדריכלית אחראית על הפרויקט: דלפין אבוהי
מיתוג ושפה עיצובית של המלון: סטודיו עדה רוטנברג
יצירות אמנות: לירון כהן ורותי דה פריס
תקשורת שיווקית: הילה אריאלי וערן לוי-זקש

מתוך הספר: תשוקת חלוצי התיאטרון, עורך: מוטי סנדק הוצאה לאור: במה ספרי עיון לתיאטרון יהודי (2023)