A 1921 photograph of Marguerite and her father as he worked on his painting

מרגריט נולדה בשנת 1894, בתם של מאטיס, אז סטודנט לאמנות לא ידוע וקרוליין ז'ובלאו, אחת הדוגמניות שלו. השניים מעולם לא נישאו, אך מטיס הכיר רשמית בבתו כשהייתה בת 3. לאחר שנישא לאמלי פאראייר בשנת 1898, הזוג אף צירף את מרגריט למשפחה, לצד בניהם ז'אן ופייר.

Henri, Amélie and Marguerite Matisse in 1907

מרגריט סבלה ממחלות ילדות תכופות, שמנעו ממנה ללמוד בבית הספר באופן קבוע. במקום זאת, היא בילתה את זמנה סביב הסטודיו הקטן של אביה. כבר כילדה, מאטיס מצא בה – מעבר לבת סקרנית ומעריצה, גם מודלית סבלנית ופתוחה להרפתקאות אמנותיות.

Marguerite Reading, Henri Matisse, 1906

בסצנה פשוטה לגמרי, למשל, מרגריט רכונה מעל ספר ליד שולחן, הופך לציור "פנים עם נערה צעירה", שצייר מאטיס בין השנים 1905 ו-1906, כשהמכחול שלו מציע תיאור חי להפליא של סצנה שקטה שכזו, ההופכת לתוססת וצבעונית ברוח הפוביזם.
סצנה זהה בחיי היומיום של הבת, הופך לציור "מרגריט קוראת" (1906), בצבעי הפוביזם הפראיים, כחולים בהירים, לבנים מעורפלים והאדום הנראה בשמלתה ובסרט השיער של מרגריט.
ארבע שנים (1910) לאחר מכן, מאטיס הציע תיאור נוסף וחשוב של בתו, "מרגריט עם חתול שחור", בו היא יושבת זקופה על כיסא צהוב ומסתכלת על הצייר ועל הצופה חזיתית. מאטיס לא רצה אף פעם למכור את הציור הזה. הוא ידע שזהו אחד הדיוקנאות היפים ביותר שיצר אי פעם וגם אחד הרדיקליים ביותר, אך ייתכן גם שהסיבה הייתה אישית. הדיוקנאות הללו עוקבים אחר התפתחותו האמנותית של מאטיס ובה בעת, הם מתארים את חייה של בתו. גם בציור זה, כמו ברבים מדיוקנאותיה, גרונה מוסתר, במקרה זה בצווארון גבוה, כדי להסתיר צלקת מהטרכאוטומיה הראשונה שלה, שבוצעה לאחר שחלתה בדיפטריה בגיל 7. עד שנת 1920, בה עברה ניתוח קוסמטי מוצלח, מרגריט לבשה חולצות עם צווארון גבוה וצווארונים כדי להסתיר את הצלקת על צווארה ואלה עוזרים לזהות אותה, בין שאר הדוגמניות של מאטיס.

Portrait of Marguerite, Henri Matisse, 1906-7

Marguerite With a Black Cat, Henri Matisse, 1910

White and Pink Head, Henri Matisse, 1914-15

בסמוך לשלב הקוביזם שלו, הוא מצייר את "ראש לבן וורוד" (1914-15), במהלך שנותיה האפלות של מלחמת העולם הראשונה, כשהצייר והמודלית שלו מתנסים במשמעויות וצורות חדשות.
כל זאת עד שמרגריט נישאה למבקר האמנות ז'ורז' דות'ו, בשנת 1923, אז הפסיקה לדגמן לאביה, התנסתה בציור בעצמה והחלה קריירה בעיצוב אופנה, סוללת את דרכה בעולם האמנות. עבודותיה זכו לתשבוחות, על חוזק הביטוי האישי שלה, הנושא בהצלחה את המורשת הכבדה של אביה המפורסם.
חלק מהתיאורים האחרונים של מאטיס את בתו האהובה, עם זאת, נוצרו ב-1945. במהלך מלחמת העולם השנייה, מרגריט הצטרפה למחתרת הצרפתית, נכלאה ועונתה על ידי הגסטפו. בדרכה לכלא בגרמניה, היא ניצלה התקפה מהאוויר שעצרה את הרכבת בה נסעה, הצליחה לברוח ולהתאחד עם אביה בכפר הצרפתי הקטן Vence. מאטיס המלאה חמלה על התלאות שעברה בתו, צייר שני דיוקנאות פחם של מרגריט. הם פשוטים ונוגעים ללב – כמה קווים המעבירים את תמצית אישיותה.

מאטיס מת תשע שנים לאחר מכן, כשמרגריט לצידו. היא בילתה את שארית חייה בקידום מורשתו, תוך שהיא יוזמת ומנהלת תערוכות, קטלוגים ומכירות.
מטיס הפך לנחלת הציבור: לצד היצירות המוצגות לציבור במוזיאונים, יצירתו של מאטיס מעטרת אפילו כיסויי סלולר ופריטי לבוש. מרגריט, שמתה ב-1982, נושאת במורשת שקטה, אך חיונית להבנת אמנותו. היא הייתה רחוקה מלהיות מודלית פסיבית, אלא הציגה מעין מראה בפני מאטיס, אשר זיהה את עצמו בה.

מרגריט ב-1925

Marguerite Endormie, Henri Matisse, 1920

Mademoiselle Matisse in a Plaid Coat (1918), by Henri Matisse

Marguerite, on the right, can be identified in Matisse's Tea (1919) by the ribbon she wore to hide a scar on her neck