בשדות המרעה האלפינים של Val Badia, נפרש שביל רציף ומתפתל מחבילות חציר הפרושות על פני השטח הגלי. מרחוק, שביל קש זה מהדהד את שבילי ההרים של הדולומיטים, בעוד שהגיאומטריה העולה והיורדת מהדהדת את קווי הרכס של הפסגות הסובבות. חבילות החציר, שהוצאו מהקשרם הפונקציונלי, הופכות להתערבות פיסולית, שרידים ציוריים של חקלאות מתועשת – הן ארוזות, מועברות ומאוחסנות בדיוק מכני. מתוך חזון פואטי, המיצב הופך לאדריכלות נוף. המבקרים מוזמנים ללכת לאורך החופה ומתחתיה, לנוע, לנוח ולעסוק במרחב. חבילות חציר מלבניות מספקות מקומות ישיבה, ומחזקות את הדיאלוג בין תפקוד להפשטה. עם הזמן, ככל שהחציר מתפורר, הוא חוזר לאדמה, ומשלים מחזור של שימוש והתחדשות.