טנאאמי, שנולד בטוקיו ב־21 ביולי 1936, נשא עמו מאז הילדות את מראות התקיפה האווירית הגדולה על העיר בשנת 1945 – מראות של אש, מפציצים והמוני אנשים נמלטים, שנצרבו בתוכו והפכו לדלק היצירתי של חייו. אחד הזיכרונות האיקוניים שחזרו בעבודותיו הוא הבזקי הפצצות המשתקפים בדג הזהב המעוות שראה באקווריום של סבו. "זוהי צורה גרוטסקית של יופי," אמר. "פחדתי, אבל גם הרגשתי התרגשות חדה בכל גופי. עד היום אני מאמין שהחוויה הזו הייתה עזה יותר מכל ההזיות שלי."

ממסלול עיצוב מסורתי – אל לב הסצנה המחתרתית

טנאאמי החל לצייר כבר בילדותו ולמד עיצוב באוניברסיטת מוסאשינו לאמנות. כבר בשנתו השנייה זכה בפרס מיוחד בתערוכת אמנות הפרסום ביפן. זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו פרש מעבודה בסוכנות פרסום, לאחר שהוזמן שוב ושוב לפרויקטים עצמאיים – תחילתה של קריירה שהפכה אותו לאיקון.
במחצית השנייה של שנות ה־60 החל ליצור אמנות וידאו, וביקורו בניו יורק הציב אותו פנים אל פנים מול עבודותיו של אנדי וורהול – מפגש שעיצב את תפיסת העולם והיצירה שלו. כמו וורהול, הוא בחר שלא להגביל את עצמו למדיום אחד, ושילב בין אמנות גבוהה, עיצוב, פרסום ותרבות פופ.
בשנת 1975 מונה למנהל האמנותי הראשון של המהדורה היפנית של פלייבוי, והפך לדמות מרכזית בסצנת האמנות המחתרתית של טוקיו. עבודותיו משלבות פופ אמריקאי, נאו־דאדא, פסיכדליה ומסרים אנטי־מלחמתיים, תוך שימוש בדימויים מהירים, חושניים ומטלטלים: דגי זהב אנתרופומורפיים, שחקניות הוליוודיות, מטוסים וזרקורים, עצי אורן מפותלים ואדריכלות דמיונית.

טראומה, חלום ודמיון בלתי נדלה

חוויות המלחמה בעשור הראשון לחייו היוו יסוד מרכזי בעבודתו. "חלום ומציאות מעורבבים בזיכרונותיי," אמר, "מתועדים לצמיתות בצורה מעורפלת." תמה זו מופיעה בעקביות לאורך עשרות שנות יצירה – מהעבודות הנאו־דאדאיסטיות של שנות ה־60 ועד היצירות הצבעוניות והעמוסות של שנותיו המאוחרות.
לאחר שהחלים מבצקת ריאות בשנת 1981, חזר טנאאמי לעשייה עם חקירה מחודשת של גבולות החיים והמוות – מוטיבים שניכרים בגלי ים מתנפצים, גנים עזים ועצי אורן שהפכו לסמל חוזר ביצירתו.
בשנות ה־90 מונה לפרופסור באוניברסיטת קיוטו לאמנות ועיצוב, ובשנות ה־2000 זכה להתעניינות מחודשת בזכות רטרוספקטיבות והשפעה הולכת וגדלה על דורות חדשים של יוצרים. עבודותיו נמצאות כיום באוספים מרכזיים ברחבי העולם, בהם מוזיאון ה־MoMA בניו יורק ומכון האמנות של שיקגו.

מורשת של צבע, רעש ורגש

קיייצ'י טנאאמי ייזכר כאמן שהצליח להפוך טראומה קולקטיבית לזיכרון חזותי סוער, צבעוני ולעיתים מטריד – כזה שהשפיע על תרבות הפופ היפנית ועל האמנות העכשווית בעולם כולו. יצירתו, העמוסה עד גדותיה בדימויים ורגשות, נותרת עדות לכוחו של הדמיון ככוח הישרדות וכמקור אינסופי לחדשנות אמנותית.

.