שרמן משלבת מאות מקטעי פנים – עיניים, פיות, גבות ושברי הבעות – שנאספו מצילומים שונים, ויוצרת דמויות שנעות בין מוכרות לגרוטסקיות. במקום לטשטש פגמים, היא מדגישה אותם: קמטים מודגשים, נקבוביות חשופות ומריחות איפור שמייצרות נרטיב סוריאליסטי ומרובד. האסתטיקה החדשה מציגה מפגש מרתק בין תיאטרליות, מניפולציה דיגיטלית וחוויה חומרית כמעט פיסולית.
למרות שהסדרה נוגעת במתח סביב גוף מזדקן, עבודתה של שרמן מציעה דווקא עמדה אופטימית ונועזת – קריאה לשבירת הנורמות שמכתיב עידן הפילטרים, וחזרה לחיפוש אחר אמת אמנותית דרך עיוות, דימוי מחודש ופירוק מתמשך של ה"אני".
תערוכתה האחרונה מאשרת שוב את מעמדה של שרמן כאחת היוצרות המרכזיות שהגדירו מחדש את גבולות הדיוקן ואת מערכת היחסים בין פנים, מבט וטכנולוגיה.