משרד הבינוי והשיכון השיק לאחרונה בטקס חגיגי את הספר “עשור בתכנון עירוני 2015–2025”, (עיצוב הספר: דינה שהם), המסכם את פעילות האגף הבכיר לתכנון בין השנים 2015–2025. באירוע השתתפו בכירי המשרד, מנהלי המחוזות, מהנדסי ערים, ראשי רשויות מקומיות ואנשי מקצוע מתחום התכנון והבנייה.
יוזמת הספר והעורכת הראשית היא האדריכלית הראשית היוצאת, ורד סלומון ממן, אשר עמדה בראש האגף הבכיר לתכנון במשרד והובילה את מדיניות התכנון העירוני בעשור האחרון.
הספר מחולק לשני חלקים מרכזיים:
החלק הראשון מוקדש לחמשת מחוזות משרד הבינוי והשיכון ומציג תכניות משמעותיות שקיבלו תוקף במהלך העשור, תוך פירוט היקפי הבינוי, שטחי הציבור, המסחר והתעסוקה וכן עקרונות התכנון שעמדו בבסיס כל תכנית.
החלק השני מתמקד בתכנון הארצי והאזורי, בתכנון נופי וסביבתי ובתכנון מחקרי, ומציג את כלי המדיניות, שיטות הניהול והמתודולוגיות שפותחו והוטמעו לאורך השנים.

ורד סולומון ממן, אדריכלית ראשונה בתפקיד במשרד השכון והבנוי

במהלך העשור אושרו במוסדות התכנון למעלה מ־300 אלף יחידות דיור, לצד מאות אלפי מטרים רבועים של שטחי מסחר ותעסוקה, מבני ציבור ותשתיות. מדובר בתכנון של שכונות ורובעים שלמים הכוללים מערכות חינוך, פארקים ושטחים פתוחים, חיבורי תחבורה, פתרונות ניקוז ותשתיות משלימות – ולא רק במספרי יחידות דיור.
עבור הציבור המשמעות היא תכנון מקדים של מוסדות חינוך, מרכזים קהילתיים, שטחים פתוחים איכותיים וחיבורים למוקדי תעסוקה ותחבורה. העשור האחרון התאפיין גם באימוץ ראייה אזורית רחבה, המחברת בין אזורי מגורים למרכזי פעילות כלכלית ומשלבת שיקולי סביבה ונוף כבר בשלבי התכנון הראשוניים.
נקודת מפנה משמעותית התרחשה בשנת 2015 עם הקמת מטה הדיור הלאומי והפעלת הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל), מהלך שאפשר קידום מהיר ומתואם של תכניות רחבות היקף. במקביל הורחבה פעילות התכנון גם בקרקעות פרטיות ביישובי המיעוטים – צעד שנועד לתת מענה למצוקת הדיור ולפערי התשתיות.
שינוי נוסף בתהליכי העבודה היה המעבר לניהול תכנון באמצעות חברות מתכננות והטמעת מערכות בקרה ומעקב ממוחשבות. מהלכים אלה אפשרו לנהל במקביל מאות תכניות ברחבי הארץ, לשפר את תהליכי העבודה ולהאיץ את קידום התכנון.
הספר מהווה תיעוד מקצועי מקיף של העשייה התכנונית בעשור האחרון ומבקש להניח תשתית להמשך פיתוח המרחב העירוני בישראל.

ורד סולומון ממן. צילום: שלומי אמסלם

ראיון עם ורד סולומון ממן

במהלך העשור האחרון התמודדה ישראל עם צורך דרמטי בהגדלת היצע הדיור. כיצד מצליחים לשמור על איכות תכנון עירוני כאשר הלחץ המרכזי הוא על כמות ומהירות?

תכנית איננה נוסחה מתמטית או טבלת אקסל שלוחצים על כפתור, היא מעשה של יצירה המתחשב בהמון גורמים, אילוצים, צרכים ורצונות וכן של תקנים, רגולציה, תנאי שטח ואקלים. אני שמחה וגאה לומר שלמשרד הבנוי והשיכון מסורת ארוכת שנים של מעשה תיכנוני, וכשאני אומרת מסורת, הכוונה ל-DNA חזק ומושרש בצורת נוהל משרדי של האגף הבכיר לתכנון שנקרא: 'נוהל ליווי תכנון'.
נוהל זה מייצר את המסגרת העמוקה והסדורה של ימי 'ליווי תכנון' קבועים מראש, בכל מחוז ובכל תכנית, שבו האדריכלית הראשית נוכחת יחד עם צוות מתכננים רחב מדיסיפלינות שונות. במסגרת הזו מתכנסים סביב שולחן השרטוט ומייצרים שיח תיכנוני אדריכלי אמיתי ומשמעותי, שמחדד את החוזקות והחולשות של התכנית שבהכנה. שיח כזה מעורר שאלות וזה מעורר דיון בין אנשי המקצוע השונים, מעלה לשולחן דילמות בתכנון ומאפשר לאדריכלים להציע מיגוון פתרונות שהופכים בסופו של דבר לקונצנזוס כשהתכנית מתגבשת.
ברגע שעיניים מקצועיות מסתכלות על התכנון, יש ביקורת ובקרה התכנית מבשילה על עף הלחץ ולוחות הזמנים. חשוב לי לציין כי כל 'הבישול' הזה התרחש בטרם הועברו התכניות לקליטה במוסדות התכנון הסטטוטוריים (קרי, הוועדות המחוזיות) ולא פעם 'זכינו' לביקורת על משך הזמן הארוך יחסית שלוקח לנו להכנת התכניות. על אף הביקורת לא וויתרתי על ימי 'ליווי תכנון' שמבחינתי תרמו משמעותית לאיכות התכנון והיו גם אתנחתא לשיח פורה מיקצועי ומעשיר לכל הדעות.
נקודה נוספת שלא ויתרה על איכות התכניות ובהתאמה גם מניעת תכנון חוזר (מה שנקרא רה- תכנון) היה מעבר לתכנון בקנה מידה 1:500. בתכנון הסטטוטורי לא תמיד נוהגים להתקדם לתכנון מפורט לביצוע, כיוון שזה מאריך את משך התכנון. מנגד, כשלא מבצעים את המעבר לתכנון בקנה מידה מפורט יותר עלולות להיווצר טעויות שלא מתגלות בקנה מידה גבוה יותר. זה קרה לא פעם וגרם בסופו של דבר לעיכובים מיותרים בעת הוצאת היתרי בניה או מנע יציאה למכרזי שיווק וביצוע. משרד הבנוי והשיכון הקפיד כל השנים לתת למתכננים להתקדם לתכנון מפורט כדי למנוע עיכובים בהמשך הדרך, ולעניות דעתי ההתעקשות על כך מנעה נזקים שהיו עלולים לפגוש את הביצוע.
איכות התכנון מתבטאת גם בתוצר של המרחב הציבורי המתקבל בסופו של דבר בשטח. בתקופתי שמנו דגש גדול על תכנון הרחובות, חתך הרחוב, מופע העצים, מבנה השצפים, הקישוריות ביניהם לבין השטחים החומים/הציבוריים. בעזרת אדריכלי הנוף בפרויקטים התייחסנו בתכניות בצורה משמעותית למימשק שבין המבנים לחלל הציבורי, לגובה הגדרות שהלך וירד עם השנים עד כדי ביטולו לקו בניין אפס בחלק מהמקרים. קיימנו המון סיורים בשכונות שהרגשנו שהרחוב הלך בהם לאיבוד והחלטנו על שינוי כיוון בכל מה שקשור למבואת הכניסה לבניינים, הרחבתה והבאתה למגע ישיר עם הרחוב. כלי המדידה 'שכונה 360' שפותח יחד עם המועצה הישראלית לבניה ירוקה, סייע לנו מאוד לשפר את התכניות והגביר את רשת ההליכה ופרנטרים נוספים שתורמים לאיכות תיכנונית. התכניות הפכו יותר אורגניות ופחות שבלוניות, כפי שנהגנו לראות בעשור הקודם.
כלי נוסף שפיתחנו באגף הבכיר לתכנון היה 'גיוון בבינוי'. הביקורת על החזרתיות של המבנים בכל שכונה ובכל מקום היתה אתגר לא פשוט כששיטת הבניה הנהוגה בארץ נהוגה בקרב חברות בניה רבות ושיטת השיווק מייצרת מנות גדולות ליזם בודד, יחידת המגורים הופכת לשבלונית. בזה נלחמתי בכל הדרכים האפשריות וביצירת מדריך שיציע לאדריכלים מיגוון של טיפוסי בניה באותה צפיפות. המדריך שימש אותנו בכל דיון 'ליווי תכנון' ופתח לאדריכלים את האופציות ליצירת סוגי מגרשים שונים ומגוונים, קראתי לזה מגרשים 'שמנים, רזים, ארוכים וצרים' על מנת שבשלב הוצאת היתרי הבניה יהיה מיגוון של בניינים ולא טיפוס חזרתי בתצורת H המוכרת לרוב.
ביקשתי מהאדריכלים גם בהדמיות להראות לא רק את נפחי הבניה שהתב"ע נותנת בצורת קוביות אנונימיות אלא לייצר חזון ויזואלי עם חזיתות מעוצבות בגוונים שונים, חומרים שונים, מרפסות, פתחים וגריעות שמוסיפים לגיוון החזותי. ברגע שהדמיה כזו הוצגה לראש הרשות ולמהנדס הרשות 'שתלנו' את תמונת העתיד של השכונה בתודעה שלהם, על אף שלא אנו הוצאנו את ההיתרים עצמם. להדמיות יש כוח רב כשהן באות להמחיש לכל אדם (גם למי שאינו אדריכל) את העתיד לקרות. תמונה מייצרת מציאות היה המוטו מאחורי יצירת הדמיות עם גיוון בבינוי שלהן למרות שהתב"עות הן מסמכים סטטוטוריים בלבד.

הספר מתאר מעבר מתכנון נקודתי לתפיסה אזורית מערכתית. מה המשמעות האדריכלית של המעבר הזה עבור מתכנני ערים ושכונות?

זאת באמת שאלה טובה, כיוון שאדריכלים ומתכננים רגילים בסופו של דבר לעבוד בקני מידה שונים, והיינו בטוחים, בתחילה, שגם התכנון האזורי הוא קנה מידה שניתן או קל לעבור אליו, אך לא כך הוא. הניסיון המצטבר בתשע השנים האחרונות בהן פעלתי והובלתי את התכניות האזוריות של משרד הבנוי והשיכון לימד אותי שבמקרה הזה מדובר כמעט בשפה חדשה של תכנון. שפה שצריך היה להמציא, כיוון שלא היה שום מדריך או ניסיון מצטבר בארץ בתכנון אזורי. אף אחד בעצם לא הכין תכנית אזורית כפי שאנו מכירים היום. תכניות המתאר המחוזיות התמ"מים, לצורך הדוגמה, הם הדבר הכי קרוב לכך, אך להבדיל תכנית אזורית היא בעצם תת מחוז, חלק הכולל מספר ערים ( בדרך כלל שלוש או ארבע) ומועצות אזוריות יחד, שיש ביניהם יחסי גומלין, תנועות פיסיות, כלכליות וחברתיות. התכנית האזורית מתכננת עבור כל השותפים לאזור, בין אם הם גרים בעיר או בכפר את המערכת האזורית, זו שתומכת בפיתוח התשתיות החוצות את הגבולות המוניציפאליים. בעצם, בתכנית אזורית אין גבולות! זו תכנית שלוקחת אזור שלם ומתכננת את תמונת העתיד שלו, מראה את רשת הדרכים על כל גווניה שאמורה להיבנות בה, את רצף השטחים הפתוחים גם אלה שמוזנחים היום או נחשבים לשוליים או NIMBY (not in my back yard) והופכת אותם לנכסים של האזור.
היציאה לדרך עם התכנית האזורית הראשונה שנקראה 'נפת אשקלון' היתה סוג של ניסוי וטעיה, אף אחד במשרד לא ידע איך לתכנן נפה, גם אף אחד לא ידע להגדיר מהי נפה ? לא מדובר במושג שגור בעולם התכנון, והיה צריך לברר תחילה משמעותו. אני מודה שלקח לי ולצוות שהרכבנו לצורך הובלת התכנית הראשונה המון זמן להבין מה נדרש כדי לפתח מתדולוגיה להכנת התכנית. הצוות כלל את ראש הצוות האדריכל אריה רחמימוב, מנהל הפרויקט רמי ינובסקי, חיים פיאלקוב על הפרוגרמה ואמיתי הרלב מחברת מודוס שיתוף ציבור שמהר מאוד קיבל על עצמו את תפקיד המתודולוג של הצוות. צריך להבין, ששטח התכנית כלל 17 רשויות מקומיות מסוגים שונים : חמש ערים ושתים עשרה מועצות מקומיות ואזוריות, בשטח עצום של כ- 1,266 קמ"ר.
השינוי החל לקרות כשהושבנו את כולם, את כל ראשי הרשויות סביב שולחן אחד פיסית. היה זה בתקופתו של השר גלנט, אז שר הבינוי והשיכון שהבין כי התכנון האזורי הוא מהלך אסטרטגי יותר מאשר רק מעשה תיכנוני, וקרא לכל ראשי הרשויות בנפת אשקלון לשתף פעולה עם הכנת התכנית. זאת היתה רוח גבית יוצאת דופן, שהניבה תוצאה מרשימה ביותר. לראשונה נוצרה תכנית ללא גבולות, שרואה את רשת התחבורה הציבורית על כל צרכי המרחב – העירוני והכפרי – באזור שעומד כמעט לשלש את עצמו. היום הוא מונה כ 600 אלף תושבים והוא עתיד לגדול לכ 1.6 מיליון תושבים ואף יותר. מפת התחבורה שיצרנו מזכירה את מפת המטרו של גוש דן, וכל מי שנכנס אלי לחדר חשב שאנחנו מתכננים את גוש דן. לאמיתו של דבר, אנחנו מתכננים את המשכו של גוש דן בפאה הדרומית דרום מערבית של הגוש בואכה אשקלון וקרית גת. ראוי לציין שמשרד התחבורה היה המשרד הראשון שזיהה מה אנחנו עושים ונכנס כשותף ראשון, כיוון שהצגנו לו בפעם הראשונה את תמונת הפיתוח של אזור שלם שנדרש לתכנן עבורו רשת תחבורתית. זה כמו להסיר את הוילון ולהראות למתכנן תנועה את המוקדים הכלכליים שעומדים לקום כדי שהוא יוכל לתכנן את מערכת הסעת ההמונים הטובה ביותר ולר לחפור מינהרות ולסגור רחובות כשהפיתוח בעיצומו (כפי שקורה במרכז תל אביב היום). התכנית האזורית באה להקדים את תכנון כל התשתיות הנדרשות לטובת הפיתוח. וזה רעיון שדיבר אל משרד האוצר, שנאות לתקצב גם את ארבעת התכניות הבאות שהובלתי במשרד הבנוי והשיכון : תכנית אזורית גליל מערבי, תכנית מטרופולין ירושלים, תכנית אזורית כנרת ועמקים ותכנית אזורית לנגב המזרחי.
באוגוסט 2023 הכריז מנכ"ל מינהל התכנון על התכנון האזורי כשכבה הדרושה בכלל הארץ ופרסם את מפת 28 האזורים שחולקו בין גופי הפיתוח: משרד הבנוי והשיכון, מינהל התכנון ורשות מקרקעי ישראל. כל גוף קיבל מספר אזורים לתכנון והמלאכה בעיצומה בימים אלו.
באופן וודאי אני יכולה להעיד כי נוכחתי לגלות שצוותי המתכננים והאדריכלים שקבלו את משימת התכנון האזורי, שלא עסקו בסוג כזה של תכניות בעבר, עברו בעצמם שינוי. רובם בתחילה לא הבינו כיצד לגשת לדבר, אך בתום שלושה ארבעה חודשים ראשונים בהם מבצעים ניתוח מצב קיים באמצעות עשרות פגישות, מפגשים וסיורים בשטח, עם השותפים לאזור, ובראשם ראשי הרשויות המקומיות המאוגדים זה מכבר באשכולות משרד הפנים, מתחילים להבין את קנה המידה האזורי ומטרות התכנון. זה תהליך מרתק, שזכיתי להוביל ארבע פעמים וצברתי ניסיון רב.

בעשור האחרון אושרו מאות אלפי יחידות דיור, אך הביקורת הציבורית על איכות המרחב העירוני עדיין קיימת. מה בעינייך המרכיבים הקריטיים ליצירת שכונה טובה באמת?

מילת המפתח שאני בוחרת להתחיל איתה כמרכיב קריטי ביצירת שכונה טובה היא 'המימשק' בין המגרש הבנייני לרחוב. הכל מתחיל ונגמר שם, באופן שבו אנחנו מחליטים לייצר את הדופן הזו לרחוב והכל מתחיל בתב"ע. בסופו של דבר, הרחוב הוא השלד של השכונה ומה שהופך רחוב לאטרקטיבי זה כמות המשתמשים בו. במילים אחרות, רחוב חי ושוקק מורכב מתנועת אנשים, גם הולכי רגל, גם רוכבי אופניים וגם הנוסעים ברכב. תנועה אחת אינה מספיקה ליצירת רחוב שוקק חיים. אם לא 'שפכנו' את האנשים אל תוך הרחוב, אם לא עודדנו אותם להשתמש בו בהליכתם לקניות, או למוסדות החינוך או אפילו (רחמנא ליצלן) לעבודה לא עשינו את העבודה שלנו כמתכננים. הרחוב הוא מהות החיים של השכונה. ככל שהוא חי ונושם, וקורים בו דברים כך השכונה טובה יותר לאנשים.
הרחוב צריך להיות מוצל ונעים להליכה בתנאי מזג אוויר שונים. הוא צריך להיות מעניין, הליכה לאורך גדרות אינה מעניינת, אפילו משעממת, אך הליכה לאורך חזיתות פעילות, שקורים בהן דברים שונים גורמת לעניין. אנשים אוהבים לראות אנשים, זה הטבע שלנו כבני אדם ולכן שכונה שבה האנשים מגיעים ברכב לחניה, וממנה עולים לביתם, לרוב במעלית, מה הסיכוי שיפגשו אנשים אחרים ? קטן מאוד עד קלוש. האינטרקציה בין אנשים מייצרת קהילה, וקהילה למדנו כבר מימי הקורונה, היא התומך החברתי הגדול ביותר בחיים בריאים, טובים ומספקים. 'לא טוב היות האדם לבדו' הוא מושג שאני מאמינה בו, ולכן המרכיבים הקריטיים ליצירת שכונה טובה באמת צריכה לייצר את התנאים הפיסיים לחיבורים בין אנשים, ליחסי גומלין ולחיי קהילה עשירים. זה אומר לכל הגילאים, לכל המגדרים ולכל התרבויות המרכיבות את החברה הישראלית.
במסגרת עבודת חקר שעסקה בתכנון לגיל השלישי, ושיצאה בסופו של דבר לפרסום תחת השם 'תכנון לעת זיקנה' (נגיש לכולם באתר המשרד) עסקנו המון באופן שבה אנשים מבוגרים מסתגרים לעת זיקנה יותר ויותר בבתיהם. לא כולם כמובן אבל חלק ניכר, גם מהסיבות הפיסיולוגיות מקטינים את מרחב התנועה שלהם ולעיתים נשארים להתבונן דרך חלון ביתם החוצה. המתכננים שגייסנו כדי לייצר חשיבה מעמיקה כיצד לשפר את התכנון שלנו לטובת הגיל השלישי בשכונות שאנחנו מתכננים פיתחו רעיונות אדריכליים ותיכנוניים רבים, מהתאמת הדירה לאדם מבוגר, דרך התייחסות בתכנון לבן או בת הלוויה שאיתו (מטפל/ת). הכניסה לבניינים, הלובי והמקום שבו צופים אל הרחוב, נמצא קריטי במיוחד לאנשים מבוגרים שרוצים להתאוורר קרוב לביתם וכלה ברחוב עצמו, שצריך להיות מונגש, ללא מפגעים, נוח להליכה או לשימוש בהליכון שלא לדבר על קלנועית, ועד המוקדים השכונתיים המייצרים שירותי בריאות, פנאי, תרבות וספורט לגיל השלישי. כל אלו הפכו להות במרכז השיח התיכנוני, במסגרת ימי הליווי על התכניות, כשכל פעם הכנסנו את הזקן או הזקנה לחדר התכניות קבלו תפנית מעניינת, ערכית יותר והרחובות קבלו משמעות הרבה יותר עמוקה. כל החשיבה על ריהוט רחוב מונגש, הצללה, אפילו שירותים ציבוריים חזר פתאום אל שולחן השרטוט. זכורה לי היטב אמירתו של אחד האדריכלים הוותיקים בליווי תכנון : 'לא חשבתי שאני אתכנן שכונה עבורי, בגילי המתקרב יותר לעשור השמיני בחיי'.

כיצד השתנה תפקיד האדריכל בתכנון הציבורי בישראל? האם הוא עדיין "יוצר צורה", או יותר ויותר מנהל מערכות מורכבות של תחבורה, סביבה ותשתיות?

תלוי מה המשימה המונחת לפתחו. קיימים סוגים שונים של תכניות: מתכניות אב ומתאר לערים שלימות או רובעים, תכניות בנין עיר (תב"עות) לשכונות ומתחמי מגורים גדולים, בינוניים וקטנים, מסמכי מדיניות תכנון, מסמכי עיצוב מרחביים, ועד היתרי בניה ופרטי בניין. אדריכלים עוסקים בכל המנעד הרחב הזה של התכניות אדריכלים ולכן קשה לומר האם תפקידו של האדריכל בתכנון הציבורי השתנה. הוא כן צריך לשנות את כלי העבודה שלו כשהוא מטפל בתכניות השונות, להיות רחב ידע בתחומי התכנון השונים שנוספו לשולחן השרטוט, המון מקצועות שלא היו קודם לכן, לדוגמה אקולוגיה וסביבה, מערכות תשתית שונות רטובות ויבשות ועוד, ולתת מענה לקני המידה השונים. היתרון הגדול של האדריכל שהוא יכול לעבור בין השפות השונות וקני המידה השונים, והוא צריך לדאוג שהפתרונות שהוא נותן מגלמים את מירב השיקולים השונים, הם ישימים ולא באוויר.
אני רואה באדריכל עדין את המאסטר הראשי שמוביל את כל תהליך התכנון, הוא ראש הצוות. אף גורם אחר ממקצועות התכנון השונים אינו מחליף אותו ולכן הוא היחידי שרואה את כל התמונה ועליו האחריות שהתכנית תעבוד. הוא צריך להבין בהכל, לאו דווקא להיות מומחה בהכל , להבין את היועצים השונים שתורמים לתכנית את חלקם. האדריכל שמוגדר גם כעורך התכנית בכל מסמכי התב"ע הסטטוטוריים עומד בסופו של דבר מול גופי התכנון, מסביר, מנמק, מגן על התכנית ומגיב להתנגדויות השונות.

אחד הנושאים המרכזיים בתכנון עכשווי הוא צפיפות עירונית. כיצד ניתן להגדיל צפיפות מבלי לפגוע באיכות החיים ובתחושת המרחב העירוני?

מאחר שקידמנו באגף שלי את העבודה על 'גיוון בבינוי' (שנמצאת באתר המשרד חינם לכל דורש) הוכחנו כבר שצפיפויות שונות ניתן ליישם בצורות שונות ובאריזות מגוונות של יחידות הדיור. לעניות דעתי בצפיפויות גבוהות, איכות החיים ותחושת המרחב אינה נפגעת, אולי אפילו משתבחת. אני חוזרת אל מילת המפתח 'המימשק'. איכות המרחב העירוני נבחנת במימשק שבין המגורים למרחב הציבורי, וככל שהמימשק הזה מאפשר יותר מגע ישיר, בלי חסימות ובלי גדרות אטומות כך תחושת המרחב העירוני עולה. הצפיפות היא לא מרכיב שלילי בנוסחה העירונית אלא להיפך, היא תורמת לעירוניות. דיברתי קודם על הרחוב שוקק חיים, הוא לא מתקיים אם אין מאסה קריטית של אנשים שיוצאים אליו ומשתמשים בו. אנשים אוהבים לראות אנשים, ואוהבים שרואים אותם, זאת הסיבה שבתי הקפה הצרפתיים תמיד מסדרים את הכסאות זה לצד זה ועם המבט לרחוב. תצורת הסידור הזו נראית לאחרונה יותר ויותר בתל אביב כשבתי הקפה מסבים את האנשים עם הפנים לרחוב.
מספר דירות בקומה והסידור שלהם בחלל הבניין גם הוא משפיע מאוד על איכות החיים ותחושת המרחב. אנחנו רגילים לראות את מבני ה H עם ארבע דירות בקומה. אף אחד לא מכתיב זאת או מחייב, מי אמר שלא ניתן לקבל קומה עם חמש, שש שבע ואפילו עשר דירות בקומה ? הכל שאלה של אריזת הדירות וסידורן במרחב. זכור לי היטב בתקופת הלימודים בטכניון בפקולטה לארכיטקטורה שיעורי 'האריזות הגיאומטריות' שבהם התנסנו ביצירת מבנים מורכבים. אנחנו רואים דוגמאות כאלו למכביר באירופה, שכוללות גריעות ומרפסות בכיוונים שונים לחדירת איוורור טבעי ואפילו פטיו שמכניס אור ואוויר מהתקרה או מהגג. ככל שנשחרר את תצורת המגרש המקובעת ונאפשר מבנים בתצורות מגוונות נוכל לקבל איכות מגורים גם בצפיפויות גבוהות במיוחד.

בעידן של משבר אקלים, איזה תפקיד צריך להיות לתכנון נופי וסביבתי בתוך תכניות עירוניות רחבות היקף?

בעידן של משבר אקלים, כשאנו עדים למצבי קיצון גם בחום וגם בקור שהולכים ומתגברים, אין בכלל צל של ספק שתפקידו של התכנון הנופי והסביבתי הופך למשמעותי מבעבר. כבר בעשור האחרון זיהינו את הצורך בשילוב מקצועות הסביבה בתכנון העירוני, מנושאי הניקוז והמים, ניהול הנגר והטיפול בו דרך יצירת הרשת הירוקה שחופפת פעמים רבות את הרשת ההליכתית, זו שמייצרת את חלל הרחובות, וכלה בגינות השכונתיות ובפארקים. כל המקומות הפתוחים במרקם הקיים הם המקומות שהופכים למקור חיים עבור תושבי השכונה, מקומות להתכנסות חברתית וקהילתית, יצירת מקומות לשעות הפנאי, ההתרגעות וגם בימי חג ואירועי זיכרון. החלל הציבורי הופך בשנים האחרונות לחלל נחוץ יותר ויותר במיוחד לאור הצפיפות הגוברת. 'התור לנדנדה' הוא מושג שכבר השתמשו בו בעבר להדגים את העומס על התשתיות הציבוריות שכל ילד וילדה במרחב הציבורי הישראלי ירגיש בו.
גם איכות חומרי הגמר המרכיבים את המרחב הציבורי הולך ותופס יותר ויותר מקום. אנו מחפשים חומרים בריאים מחד, ועמידים לאורך זמן מאידך לטובת התחזוקה והקיימות. בכלל מושג הקיימות הופך להיות יותר בשימוש, כשהמדדים של הפחתת פליטות פחמן גם בעת הקמת המרחב העירוני וגם בעת השימוש בו הופכים להיות המדדים הרלוונטיים לאיכות החיים העירוניים. מכל הסיבות לעיל, לתכנון הנופי והסביבתי הפתרונים והוא הדיסיפלינה הדרושה לשם כך. בספר שלנו מתארת מנהלת תחום הנוף במשרד הבנוי והשיכון את כל הסוגיות התיכנוניות שעלו באותם ימי 'ליווי תכנון' במסגרת השיח התיכנוני שקיימנו על התכניות. סוגיות שמתייחסות לנחלים ולערוצי ניקוז בתכניות, טופוגרפיה וסוג הקרקע וכן הנכסים הנופיים וההיסטוריים המרכיבים את הסיפור הישראלי המקומי שלנו.

במהלך כהונתך הוטמעו מערכות ניהול ובקרה חדשות לתהליכי תכנון. כיצד כלים אלה השפיעו בפועל על איכות התכנון ולא רק על קצב קידום התכניות?

מערכות הניהול והבקרה החדשות שהופעלו בתקופתי נועדו לנהל את תהליכי התכנון. צריך להבין שברמה הממשלתית, כשמוטת הכנפיים שלנו חולשת על כל הארץ, מדובר במאות של תכניות המקודמות במקביל. זכורה לי גם שנה שעברנו את האלף תכניות בשנה, שנוהלו במקביל ע" המחוזות, כשכל האופרציה של תיקצוב, מינוי חברות מתכננות, סגירת חוזים והתקשרויות, בקרה וניהול אבני הדרך הסטטוטוריות, יושב באגף שבאחריותי. חשוב לי להסביר שנוכחנו לדעת שתכניות הנמשכות על פני זמן ארוך, לא בהכרח הן איכותיות יותר. לעיתים האיכות אפילו נפגעת מהימשכות הליכי תכנון, ולכן לקצב קידום תכניות יש משקל שמשפיע על האיכות לא פחות מכל כלי או חשיבה יוצרת.
צריך לזכור דבר נוסף, משרדי האדריכלים המועסקים על ידי משרד הבנוי והשיכון נותנים שירותים גם לגורמים אחרים, יזמים פרטיים, רשויות מקומיות גופים אזרחיים וכו'. תשומת הלב לתכנון תכניות בהזמנת המדינה והקדשת הזמן הראוי לתכנון הם גם מרכיב של איכות התכנון. מערכות הניהול והבקרה של המשרד, יצרו מסגרת זמן לפי אבני דרך בתכנון, המעניקה לאדריכלים את שעון החול המיטבי להכנת תכנית והשלמתה. שעון החול מיקד את תשומת הלב ובעזרת ריכוז מאמץ ודרישה שכל צוות התכנית ישלים משימותיו ניתן היה להביא לכדי בשלות את התכניות ולבחון אותם לפי מדדים כמו למשל של 'שכונה 360'.
בנוסף, שילבנו בתכניות שונות יועצים ומומחים אד הוק שצורפו לצוות התכנון על מנת שיציעו שיפורים בתכניות. הרצון להתנסות בתוכנות חדשות ובכלי מדידה שונים עמדו לנגד עיני גם כדי לבחון את מידת התרומה של הכלים הללו לתכנון. אהבתי לשלב את האקדמיה בשולחן השרטוט האמיתי, וקראתי למשל לפרופסור מירב גוטמן מהטכניון לעשות ניסוי 'על חי' בתכנית שקידמנו. ד"ר יואב לרמן מהקלינקה האורבנית גם נראה לדגל ושולב בתכניות שונות כדי לבחון את רשת הרחובות ולהציע שיפורים בתכנון. אני מודה שהיתה לי פריוילגיה גדולה להרחיב את צוות היועצים בזכות מנגנון החברות המתכננות שהמשרד השכיל להוביל. תוספת היועצים המומחים תרמה לחלק מהתכניות והוסיפה נדבך משמעותי באיכות התכנון שלהן.

אם היית צריכה להצביע על פרויקט או תכנית אחת מהעשור האחרון שמייצגת בעינייך תכנון עירוני טוב במיוחד – מה היא ומה ניתן ללמוד ממנה?

זו באמת שאלה קשה מבחינתי כי היום, בפרספקטיבה של עשור שנים, אני גאה לומר שיש לא מעט תכניות שמייצגות בעיני תכנון עירוני טוב במיוחד ושנזכה לראות אותן קורמות עור וגידים בעשור הקרוב. לצורך ההדגמה אני אצביע על שתי תכניות שאני מאמינה גם בעירוניות הטובה שלהן וגם ביצירתיות שהן פרצו דרך, והן : התכנית של רובע דרום בעיר שדרות של משרד דרמן ורבקל אדריכלות ותכנית רובע התעסוקה בלוד של משרד מנעד אדריכלים. מעבר לכמות יחידות הדיור הרבות שתוכננו, שתי התכניות מייצרות רשת רחובות חזקה המאפשרת תנועות רבות מסוגים שונים כשהמבנים מייצרים דופן רחוב מגוונת המאפשרת גם חזיתות פעילות במימשק ישיר לרחוב. אלו המפתחות ליצירת עירוניות טובה ומיטיבה עם התושבים שיגורו בהן. אני תקווה שגם עיצוב הבניינים לעת הוצאת היתרי הבניה, יתרום ליצירת מקומות שונים עם גינות כיס ומרחבי ציבור המונגשים לקהל הרחב.
בכל אחת מהתכניות יש מרכיב אחד משמעותי שלא בכל מקום ניתן להשתמש בו ואסור לפספס אותו, וזו תחנת רכבת. גם בשדרות וגם בלוד השכלנו לנצל את תחנת הרכבת כמוקד משמעותי ביצירת התנועות הגדולות. בלוד תתווסף גם רשת מתען שתחבר את חלקי העיר השונים היושבים בין תוואי המסילות. כל אלו ייתרמו עוד לתנועה ברחוב ובהתאמה לסביבה עירונית שוקקת חיים כפי שאנו מבקשים לייצר יותר ויותר.

מהו האתגר הגדול ביותר של התכנון העירוני בישראל בעשור הקרוב: צפיפות, תחבורה, שינויי אקלים, או אולי דווקא איכות המרחב הציבורי?

האתגר הגדול ביותר של התכנון העירוני בישראל בעשור הקרוב הוא איכות המרחב הציבורי. הצפיפויות והתחבורה מוכתבים כמעט אוטומטית מקצב גידול האוכלוסיה שאינו משתנה, אפילו עולה עם השנים. התקנים והתקנות מתייחסים לתנאים החדשים וגם אם צריך יהיה לעדכן אותם שוב, זה כנראה יקרה בין כה וכה. המרחב הציבורי הוא 'ילד' שאינו שייך לאף גורם ממשלתי, לצערי, ובגלל העומס על התשתיות הוא האחרון שמקבל באמת את המשאבים הדרושים לו.
צריך להבין שמטר יחידת מגורים מתומחרת ע"י היזמים והקבלנים, ומושתתת בסופו של דבר על הדיירים. המרחב של מגרש המגורים גם הוא מתומחר ומטופל בסופו של דבר ברמה כזו או אחרת. המרחב הציבורי לעומת זאת נשאר באחריות 'הציבור', קרי הרשויות המקומיות, והן אמורות לתחזק אותו, ולפתח אותו. רבות מן הרשויות מתקשות לעשות זאת, ורבות מהן גם נתמכות ע"י תקציבי מדינה, הנגזרים גם הם מיחידת המגורים הנבנית. הסכמי הגג המוכרים לנו, מהווים בסופו של דבר חלק מהפתרון הכלכלי התומך במרחב הציבורי. אך זה לא מספיק כדי לכסות את כל המרחב הציבורי הקיים והחדש. והצורך הזה הולך וגדל לאורך השנים, לאור אילוצים וכמובן שם לאור שינויי האקלים.
אם דיברתי קודם על חשיבותם של הרחובות כשלד העירוני המשמעותי ביותר, אזי הטיפול והאחזקה שלהם לאורך השנים תלוי בהכנסות הרשות המקומית. אך טבעי שלרשויות מקומיות חזקות עם שטחי תעסוקה, מסחר ותעשיה גדולים יכולות השקעה רבה יותר לעומת רשויות שחסרות בשטחים מניבים ומכניסים. זאת המציאות ופרט להסכמי הגג שציינתי לעיל, כגורם שתומך בבעיה, אין כרגע מקור נוסף ממשלתי שמחזק זאת.
אני מכירה את פרויקט 'דרך צל' שמקדמת המועצה הישראלית לבניה ירוקה, שנולדה מתוך החלטת ממשלה ושנתמכת כיום בעיקר על ידי קרן יד הנדיב (קרן פילנטרופית) שמייצרת את התשתית לשתילת עצים במרחב הציבורי. עצים זה דבר מדהים, שתורם לאיכות החיים של בני האדם, כל כך הרבה מחקרים הוכיחו כבר את התועלת הגדולה שעץ בוגר נותן לסביבתו, מהחמצן שהוא מזרים, הצל שמעניק, ציוץ ציפורים ועד רוגע ושלווה. זוהי השקעה במרחב הציבורי נטו והיא דורשת משאבים לא מעטים. אין לי ספק שנדרשים עוד פרויקטים מהסוג הזה כדי לייצר בישראל מרחב ציבורי הרבה יותר איכותי ומיטיב עם התושבים.
אני מבקשת לשים זרקור על תחרויות העיצוב האדריכלי שהובלנו בעשור האחרון ושהעלו על סדר היום את הטיפול במרחב הציבורי עצמו. משרד הבנוי והשיכון היה נוהג ליזום ולקיים תחרויות תכנון פומביות בשנות ה- 60 וה- 70, הנוהג הזה הופסק עם השנים. אני החלטתי בשנת 2020 להחזיר את המכשיר הנהדר הזה שנקרא 'תחרות עיצוב אדריכלי' אל שולחן השרטוט הממשלתי ויזמתי שתי תחרויות גדולות : הראשונה לעיצוב רחוב בורשטיין בירוחם, הרחוב הראשי שמחבר את האגם עד למכתש. והשנייה, שדרות הגעתון בנהריה. שני המקומות הללו הם במפורש מרחבים ציבוריים עירוניים ראשונים במעלה, מחזיקים את השלד העירוני ולכן צריך להשקיע בהם במיוחד. הם גם בעלי פוטנציאל אדיר בפיתוח העירוני, הצירים שעליהם הכלכלה העירונית נשענת, המסחר, התיירות, השירותים המוניצפאליים, בית העירייה, ומוסדות עירונים נוספים וחשובים.
התחרויות הניבו הצעות מדהימות, חלקן יצירתיות מאוד ופורצות דרך והביאו לשולחן התיכנוני אפשרויות שלא ראינו קודם לכן, אילו היינו הולכים לתהליך תיכנוני רגיל. בספר אנחנו מציגים את העבודות שזכו ונותנים מקום של כבוד. התכניות הללו קורמות עור וגידים בימים אלו וצריכות לקבל תקציבים ייעודיים שיתמכו בפיתוח המרחב העירוני והציבורי כאחד. אבל כל מטרתן היה לשים פוקוס על המרחב הציבורי תחילה.

שדרות דרום. תכנון והדמיה משרד דרמן ורבקל אדריכלות

לאחר עשור בתפקיד, כיצד את רואה את תפקידו העתידי של משרד הבינוי והשיכון בעיצוב המרחב העירוני בישראל?

משרד הבנוי והשיכון שהחל לפעול עם קום המדינה, ושסיפק כל השנים קורת גג לכל תושב במדינת ישראל, התאים את עצמו במשך השנים לצרכי השעה ואתגריה. לי אין ספק שהאתגר הגדול ביותר העומד בפני ישראל טמון בחידוש הרקמה הקיימת ובציפופה. המרחב העירוני – הבנוי והפתוח- פועל יוצא של השינויים שאנו עדים להם, וכבר החלו לקרות בערים הוותיקות (בדגש על מרכז הארץ) הוא האתגר מספר אחת שעומד לפתחו של המשרד. בעוד שבמרכז הארץ כוחות השוק והכלכלה עושים את שלהם, באזורים מרוחקים יותר בצפון ובדרום זה רק מתחיל ובחלק מהמקרים עדיין לא קורה בכלל. כאן מקומו של משרד הבנוי והשיכון לסייע, להוביל ולתמוך במקומות שבהם יש כשל שוק.
בעשור האחרון יזמתי מספר תכניות שהיוו את הסנוניות הראשונות לסוג כזה של תכניות , ביניהן : תכנית לב ערד בתכנון משרד אהוד בסט אדריכלים וגיא אורצקי אדריכלים, תכנית לב טבריה בתכנון משרד יובל קדמון אדריכלים, תכנית לב נהריה בתכנון משרד דני קיידר אדריכלים ועוד. מאחר שהקדמנו את זמננו תמיד נשאלתי במשרד מדוע אני מקדמת תכניות שיהיה קשה ליישם. תמיד עניתי שאם אנחנו לא נקדם תכניות כאלה ונתווה את הדרך עבור השוק זה לא יקרה לעולם. לשמחתי הרבה קבלתי רוח גבית בתכנון, השאלה אם המשרד ישכיל להשלים מהלכים גם בביצוע התכניות הללו.
התכניות הללו מורכבות הרבה יותר מהתכניות על קרקע פנויה. יש להן בעלי דירות, יש תשתיות קיימות, יש מרכיבי הריסה ובניה שצריך לקחת בחשבון ולכן הכל יותר מורכב. יחד עם זאת, אני מאמינה שרק המדינה באמצעות משרד הבנוי והשיכון יכולה להרים את הכפפה הכבדה הזו באזורים שבהם קשה ליישם את החידוש.

אני מבקשת לתת קרדיט לכל אנשי המקצוע והתכנון שהיו כפופים לי בעשור האחרון באגף הבכיר לתכנון, אשר הובילו את עבודות החקר השונות שקידמנו בעשור האחרון שהוזכרו בתשובתיי:
'גיוון בבינוי' – אדריכל יצחק מולדבסקי
'תכנון לעת זיקנה' – מתכננת ערים שולמית גרטל
'שכונה 360' – אדריכלית אסתי כהן ליס
'שכונה 360 לנוף וסביבה' – אדריכלית נוף שירי פונדמנסקי
בספר מצויינים כל אנשי המקצוע הרבים החיצוניים, אדריכלים אדריכלי נוף ומתכננים, שהעסקנו בהכנת עבודות החקר שתרמו לקידום הידע התיכנוני והשיח האדריכלי.
עיצוב הספר: סטודיו דינה שהם