בדיחה יהודית עתיקה מספרת על שלושה יהודים, שעומדים לתלות אותם במרכז העיירה הפולין. כאשר שמים את החבל סביב צווארם, גונח אחד מהם "היי, כואב". חברו מיד נוזף בו "ששש… אתה חייב תמיד לעשות צרות?".
אפשר להרגיע את חששו של אותו יהודי: לא משנה איך יתנהגו היהודים ומה יעשו, הגויים תמיד ימצאו סיבה להאשים, לרדוף ולתלות אותם.

ההלם והטראומה של טבח 7 באוקטובר עדיין טריים מטלטלים באכזריותם ובזוועותיהם. יש כאלה שמנסים להסביר את הפרעות הללו דרך סיבות רציונליות – פוליטיות, דתיות או מוסריות, אבל ההיסטוריה היהודית לא התחילה כאן והיא שזורה במחזוריות רציפה לאורך כל מאות שנותיה בפרעות, פוגרומים ומעשי טבח ביהודים, מזוויעים אף הרבה יותר מזה שידענו עתה.
אם מנסים לגלות סיבה להתרחשותם או להבין במה אשמנו, מגלים עובדה היסטורית מעניינת שמאפיינת אותם ומאחדת את כולם: פרעות ביהודים התרחשו תמיד דווקא כאשר היהודים גילו נאמנות והשתלבו מרצון במולדתם שבגלות – תרבותית או כלכלית, היוו גורם דומיננטי שתרם לפריחתה ושגשוגה והם עצמם נהנו מפריחה פרי עמלם. בעוד ההיגיון מצווה על מולדתם להכיר להם תודה ולטפח אותם כדי להנות מתרומתם ומהתועלת והברכה שהם מביאים, הרי שהמציאות הייתה שונה – טבחו בהם, ניסו להשמיד אותם או לגרשם מעליהם.
אחד הדפוסים החוזרים לאורך ההיסטוריה והמטלטלים ביותר, הוא הקשר בין תקופות של שגשוג יהודי לבין התפרצויות אלימות קשות כלפיו. בניגוד לדימוי הרווח, פוגרומים לא התרחשו רק בזמני חולשה קיצוניים – אלא פעמים רבות דווקא לאחר תקופות של התבססות כלכלית, פריחה תרבותית ועלייה במעמד.
ננסה לבחון כמה מהפרעות הגדולות בעת החדשה מאז המאה ה־15, לתאר את מצב היהודים ערב אותן התפרצויות, וננסה להבין את הקשר העמוק – ולעיתים הטרגי – בין הצלחה לשנאה.

ניצחון המוות, פטר ברוייגל, 1500

ספרד: תור זהב שהסתיים בגירוש (1492)

במאה ה-15, סופם של ימי הביניים ותחילתה של העת החדשה, יהדות ספרד הגיעה לשיאה והייתה החשובה, העשירה והמפיעה ביותר בכל תפוצות ישראל. יהודים השתלבו במוקדי כוח: רופאים, יועצים ומדינאים בחצרות מלוכה, אנשי רוח, משוררים ופילוסופים בולטים, רובם נהנו ממעמד כלכלי יציב ומבוסס. ספרד נהנתה מתרומתם של אנשי רוח יהודים, כמו משה בן מימון מהוגי הדעות והרופאים החשובים בימי הביניים או יהודה הלוי, מהקולות הספרותיים הגדולים של התקופה.
כיצד גמלה להם על כך מולדתם ספרד? בגלי פרעות (כבר מ־1391), טבח באלפי יהודים, התגברות האינקוויזיציה, ולבסוף – גירוש יהודי ספרד ב־1492. פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, דווקא אלה אשר מימנו את מסעו של קולומבוס לאמריקה – גזרו בדיוק באותה עת על כל יהודי ארצם לעזוב אותה או להתנצר. אותם שליטים שמימנו את מסעות הגילוי הגדולים, בחרו במקביל לגרש קהילה שלמה שתרמה רבות לממלכתם.
אפשר כמובן לנסות למצוא סיבה בחוסר ההיגיון הזה ולתלות אותה בקנאה במעמדם והשפעתם של היהודים, התנכלות של הכנסייה ומשברים פוליטיים שהובילו לחיפוש "אויב פנימי". אך עדיין מדובר בקבוצה אתנית המתבלטת באיכויותיה, בנאמנותה ובתרומתה למולדתה – וזוכה בתמורה לגירוש, עינויים ורמיסת זכויותיהם.
חשוב להבין גם את הרקע ההיסטורי: בעוד אירופה חוותה את מה שאנחנו מכנים תקופת ימי הביניים החשוכים, העולם הנאור והמתקדם היה ארצות האיסלאם. כך בספרד האסלאמית, למרות תקופות של רדיפות, היהודים שגשגו ועשו התקדמות משמעותית במדע וברפואה, בשירה ובפילוסופיה. הם נהנו מאוטונומיה משפטית ודתית רבה וחיו לצד מוסלמים כחברים משולבים בחברה. ככלל, יהודים בארצות האסלאם נהנו מקיום נוח יותר בעת ימי הביניים ותחילת העת החדשה מאשר רוב עמיתיהם תחת הנצרות. אותו פרץ קנאות נוצרית של כובשי ספרד לא פסח גם על המוסלמים, שתרומתם הייתה אדירה לתחומים רבים כמו אדריכלות, מדע ודעת ואף הם חוו גירוש מספרד.

שריפת יהודים, 1353, בעוון הפצת מגפת הדבר והרעלת בארות.

היהודים שבחרו בגירוש על פני המרת דתם, התפזרו בעיקר באירופה והם יובילו בה תמורות מהפכניות כמו המהפכה הסוציאליסטית, פריחתה המדעית של גרמניה וצמיחתה של תורת הפסיכולוגיה. בכל ארץ הם התבלטו בתרומתם ובנאמנותם למולדתם הנוצרית. בסלוניקי שביוון, למשל, קמה קהילה יהודית שהביאה לשגשוג מסחרי כה רב, עד שהמסחר הושבת בעיר בשבתות ובמועדי ישראל לכבוד הרוב היהודי המוערך בעיר.
אולם במקביל להשתלבותם ותרומתם הכה דומיננטית על הקידמה באירופה, לאורך כל התקופה סבלו יהודים בכל רחבי אירופה מרדיפות, פוגרומים, עלילות דם, גירושים והגבלות. ברוב הארצות הם הוגבלו בעיסוקיהם, באחזקת רכוש ובמרחב מגוריהם, לעתים כלואים בגטאות והכניסה למרחבים עירוניים עבורם הייתה בכניסות משפילות שנועדו לבקר, צאן, חזירים ויהודים.

מזרח אירופה: תור הזהב בפולין-ליטא שהוביל לטבח (1648)

במאה ה-16 יהדות פולין הייתה החשובה ביותר במרכז אירופה. הם כינו אותה "פה לן יה" – כאן נמצאת השכינה האלהית. בממלכת פולין-ליטא נוצרה אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמשגשגות בעולם שזכתה באוטונומיה קהילתית רחבה, שכונתה "ועד ארבע ארצות" ואפשרה להם גביית מיסים וסמכות משפטית בתוך הקהילה. היהודים ניהלו פעילות ענפה אשר הייתה בה תרומה כלכלית עצומה לפולין – מסחר, חכירה וניהול אחוזות לצד הקמת מרכזי לימוד תורניים מהחשובים בעולם.
פולין גמלה לה ב-1648 בפרעות חמלניצקי, מהקשות והמזוויעות בתולדות האנושות בכלל ובמיוחד בתולדות העם היהודי, עם רצח המוני שבא לאחר התעללות סדיסטית בצורה מעוררת חלחלה והרס קהילות שלמות בעיקר על ידי הקוזאקים.
גם פה ההיסטוריונים מנסים למצוא לזה סיבות הגיוניות – שוב שילוב של שנאה דתית, כלכלית וחברתית, כמו מתחים בין איכרים לאצולה, כאשר היהודים נתפסו כבעלי הקרקעות, או מרד קוזקי אנטי־פולני שהופנה גם כלפי יהודים.

בסוף המאה ה-19 ניכסה רוסיה אליה את רוב פולין. בעוד במערב אירופה החלה עוד במאה ה-18 לנבוט נאורות ליברלית אשר איפשרה ליהודים להשתלב בחיים תוך שיוויון זכויות – הרי שבמזרח אירופה חיו היהודים בתנאים אומללים ומשפילים תחת שנאה ממוסדת, של משטר הצאר הרוסי שטיפח שנאה ליהודים כדי להסיח את דעת המובטלים והעניים ממצבם הקשה. היהודים נדחסו לאזורים מתוחמים בצפיפות לא אנושית וסבלו מרדיפות והגבלות כמעט בכל תחום של חיים. מצבם זה החל ראשיתו של תהליך שיתכן והיה זה שהכין את היהודים להקים מדינה משלהם. היהודים הגיבו בהגירה – הרבה מהם לארה"ב אבל גם יצרו את העלייה הראשונה והשנייה לארץ-ישראל.
"חבית אבק השריפה התפוצצה" עם הפוגרומים שהתחוללו ב-1881, פרעות ביהודים שפשטו בכל רחבי אירופה, טבח, שריפת בתים והחרמת רכוש – והביאו להקמת התנועה היהודית "הציונות". פינסקר שחי באודסה כתב כבר אז, שרק מדינת לאום עצמאית בארץ-ישראל תביא פתרון לצרות היהודים. בעלייה השלישית ב-1919, כבר 80% מהעולים היו ממזרח אירופה.

השואה בגרמניה הנאצית (1939)

במאה ה-18 החלה אירופה בתהליך התנתקות מהכנסיה הקתולית וחילון, שהוביל לתפיסות נאורות ומתקדמות כמו רציונליזם, ליברליזם ומודרניזם, ששמו את שכלו של האדם ותבונתו לפני האלהים. חלק ניכר מתושבי אירופה כבר לא ראו יותר בדת את מרכז חייהם.
גם היהודים רצו לקחת חלק בקדמה הזו ובמיוחד שהחילון והעדר סממנים יהודים מובהקים, עזר להם להשתלב בחברה הכללית. תהליך זה התרחש ביתר שאת במיוחד בגרמניה, כאשר שוויון הזכויות – כתב האמנציפציה שניתן ליהודים באוסטריה ב-1781 הרשה גם להם להשתלב בחברה הגרמנית מחוץ לקהילה היהודית. מהפכת החילון הובילה בראשית המאה ה-19 אלפי יהודים להמיר דתם ולהתנצר, בתוכם קרוב למחצית מיהודי ברלין. שיעורו הגדול של פרץ ההתבוללות איים על קיום יהדות גרמניה. בתגובה לאנטישמיות היהודים בעיקר התבוללו. מתוך 600 אלף יהודים בגרמניה בתחילת המאה ה-20, 40% מהם התבוללו.
יהודי גרמניה העריצו את התרבות הגרמנית וביקשו להיות גרמנים אף יותר מהגרמנים. היהודים לא עוד נשאו עיניהם לארץ המובטחת אלא ראו בגרמניה את ביתם ומולדתם האהובה. הם האמינו שכעת ההיסטוריה היהודית נגמלת מבדלנותה ומניכורה ומשתלבת בהיסטוריה האוניברסלית ולראשונה בהיסטוריה שלהם לא יהיו היהודים מוקצים אלא יהיו מקובלים עתה כשאר העמים.
גרמניה הייתה אז הלב הפועם של אירופה עם ההתקדמות המדעית הגדולה ביותר. שוויון הזכויות הוביל לכך שיהודי גרמניה השתלבו בכל תחומי החיים והעפילו בהישגיהם על שאר הגרמנים. תרומתם של היהודים לעליונות התרבותית ולגרמניה כמרכז מדע הייתה מכרעת. רוב המדענים הבולטים היו יהודים ומתוכם עשרה זוכי נובל, יחד עם דמויות אשר עבודתם המכוננת שינתה את פני האנושות – אינשטיין, פרויד, מאהלר. מספר היהודים באוניברסיטה היה פי ארבע משיעורם באוכלוסייה.
הנאמנות לאמא גרמניה והתרומה המכרעת של היהודים לשגשוגה והפיכתה למוקד תרבותי, לא מנעו את השמדת יהדות גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, אשר ראו בהם נטע זר ומזיק בארצם.

כך ההיסטוריה מלמדת כי פריחה יהודית לא תמיד הבטיחה ביטחון והמציאות היא שקהילה משגשגת יכולה להפוך בן רגע למטרה.
הלקח ההיסטורי אינו רק על פגיעוּתנו, אלא גם על עוצמתנו: למרות מחזורי השבר, התרבות, היצירה והידע היהודי המשיכו להתחדש – ולעצב את ההיסטוריה האנושית כולה ואילו אנו שזכינו למדינה יהודית, צריכים להכיר במשימה ההיסטורית כבדת המשקל המונחת על כתפינו – החובה שלנו, לא רק כלפי משפחותינו כאן ואותם לוחמים אשר במותם ציוו לנו את החיים, אלא גם כל אלה אשר שילמו בדמם לאורך מאות שנות היסטוריה יהודית, בעבור הזכות לשמר את יהדותם. לנו ניתנה ההזדמנות מיוחדת בהיסטוריה זו, לשמור על מדינה שבה כל יהודי יוכל סוף סוף לפרוח ולשגשג ללא פחד או מורא מכל אלה אשר שוללים את זכותנו למולדת וזאת במיוחד לאור ההיסטוריה המדממת שלנו.

זויה צ'רקסי