בעידן שבו כולם מתבקשים להפוך את עצמם למותג, בחרת להישאר מאחורי הקלעים. מה מעניקה לך האנונימיות – ומה היא מאפשרת לקוראים לראות אחרת?

אני רק זבוב על הקיר. הקמתי את הדף כדי להאיר יוצרים ויצירות יוצאות דופן, לא כדי לספר את הסיפור שלי. ורדית חרצית היא לא כראמל החתול. אני לא מותג, לא מוצר ולא אדם שמבקש למכור את עצמו. האנונימיות מאפשרת לקוראים לפגוש את התוכן בלי המטען שמגיע עם זהות הכותב. אני עצמי ברמה האישית, לא רלוונטית בדף שלי ולא נמצאת בו בשום צורה.

האם ורדית חרצית היא מסכה, מראה או פשוט גרסה מדויקת יותר של מי שאת?

ורדית ואני אותה אחת. אין בינינו פער של ממש – אותם ערכים, אותה ראיית עולם ואותו טעם תרבותי. היא לא גיבור ספרותי שאני מקנה לו שפה או רוח אחרת ממני ככותבת. אני זו שכותבת ונותנת לורדית את הקרדיט. אדרבא, בצורה פרדוקסית, בדף של ורדית אני באה לידי ביטוי בצורה יותר מדוייקת ומשוחררת מאשר בדף האישי שלי, שבו אני נזהרת "מה יגידו". ורדית היא הכי "אני", נטולת אגו, חוגגת את היופי ועם זאת מפוכחת ו"יודעת משהו על העולם הזה", אם לצטט גיבור ספרותי שלי (חנוך לוין).

איך ניראה גוף האדם בגיל 100. צילום של Anastasia Pottinger

נדמה שהדף שלך מתחיל ביופי, אבל לא פעם מוביל לשאלות חברתיות נוקבות. האם יופי הוא בעינייך שער למחשבה ביקורתית?

מאחורי המעטה האסקפיסטי מסתתרת אג'נדה חברתית אבל היא לא מוצהרת, אפשר להבחין בה עולה בין השיטין, היא והמסרים שלי עולים במשתמע. אני לא מטיפה ולא מחנכת. אני מספרת את הסיפור האמיתי ומביאה את הדברים כהווייתם בצורה כמעט תיעודית או עיתונאית, מציבה מראה שמשקפת מציאות. המציאות הזו לא תמיד סוגה בשושנים, ורדים וחרציות. היא מציאות מתמיהה בבנאליות, בעוולות וברשע ללא תוחלת ושאינו משרת שום צורך. אני כאמור לא משרבבת לזה את דעתי האישית, היא עולה במשתמע. כשאת מראה רוב הזמן את יכולותיו המופלאות של האדם ואת היופי הקיים בעולם – ואז מגיע סיפור המציג משהו שמחמיץ את כל זה – זה מקבל אז משמעות רבה יותר. כשאת מראה שוב ושוב שאפשר לבחור ביופי ובאנושיות, גם הכיעור בולט יותר.

את מרבה לעסוק ביופי – בטבע, באמנות, באדריכלות ובמעשים אנושיים מעוררי השראה. האם ליופי יש ערך מוסרי בעינייך, או שהוא רק דרך שבה אנחנו מעניקים משמעות לעולם?

החיפוש אחר יופי, היכולת לזהות אותו והבחירה להתמקד בו הם בעיניי דרך חיים. במובן הזה, ליופי יש גם ערך מוסרי: הוא משקף את מה שאנחנו בוחרים לראות, לטפח ולהעניק לעולם.

את עוסקת לא מעט בהעצמה נשית. האם בעינייך העולם התקדם באמת ביחס לנשים, או שחלק גדול מהשיח הפמיניסטי הפך למוצר שיווקי?

בעיניי, הפליית נשים היא אחד העוולות הגדולים של ההיסטוריה וגם אחת ההחמצות הגדולות של האנושות. חברות ועמים מנעו הצלחתן של נשים שיכלו להיות כמו Marie Curie, האדם הראשון שזכה בשני פרסי נובל בשני תחומים מדעיים שונים או זהא חאדיד, האדריכלית הראשונה שזכתה בפריצקר, אחרי ששינתה את האופן שבו אדריכלים חושבים על צורה, תנועה, טכנולוגיה ותפקידו של המבנה במרחב.
אנחנו חיים בעידן של בינה מלאכותית, רפואה גנטית, חקר החלל, אנרגיה מתחדשת, מחשוב קוונטי ורשת תקשורת עולמית שמחברת מיליארדי בני אדם בזמן אמת ובה בעת, רק במאה האחרונה – הרשו לנשים לפתוח חשבון בנק ללא רשות הזכר השותף, הבעל, או להצביע בבחירות. לא בערב הסעודית אלא בשווייץ הנאורה – עשו את הצעד הבסיסי והמתבקש הזה רק בשנת 1971, בזמן שבעולם כבר התחילה מהפכת המיחשוב. במדינות רבות נשים נאבקו עשרות שנים למען זכויות בסיסיות אלה. אוניברסיטאות יוקרתיות רבות הגבילו או מנעו קבלת נשים, במיוחד בתי ספר לרפואה, הנדסה ואדריכלות. נשים רבות בכלל בעולם לא קיבלו קרדיט על הצלחתן בתחומים רבים. Rosalind Franklin גלתה את מבנה ה-DNA ומתה מבלי שזכתה להכרה או תודה כלשהי מהאנושות. נשים אדריכליות שעבדו לצד בני זוגן, לא קיבלו כל קרדיט והוא הוענק רק לבן הזוג. האדריכלית החשובה Denise Scott Brown לא קיבלה את פרס הפריצקר שקיבל בעלה ושותפה המקצועי על עבודתם המשותפת. קנדינסקי, מונדריאן ומלביץ' נחשבים כמי שהמציאו את ההפשטה באמנות ב-1911, למרות ש- Hilma af Klint (כתבתי עליה רבות) עשתה את זה כבר ב-1906, שנים לפניהם ואפשר אפילו לזהות את עקבותיה בעבודתם. מונדריאן הושפע מ-Marlow Moss, שציירה את הציורים שמאפיינים אותו הרבה שנים לפניו. אני מרגישה מחוייבות לפרסם ולתת כבוד בדיוק את הנשים האלה. אני אכתוב על Emilie Louise Flöge ולא על גוסטב קלימט, על קמיל קלודל ולא על אוגוסט רודין.

הצעירה האיראנית Marzieh Ebrahimi שהפכה את פניה לסמל של מאבק

אחרי מאות סיפורים על יוצרים, חולמים, לוחמים ומורדים – איזו אמת על טבע האדם חוזרת ומתגלה בפנייך שוב ושוב?

אדם מסוגל לאכזריות ולחמלה באותה מידה, וזה אולי הדבר המרתק ביותר בו. מידת הביטוי שלהם אצלו תלוייה במצב. חייל יכול להרוג בני אדם שמוגדרים כאוייב ויחד עם זאת לעשות מעשי גבורה, להקריב עצמו למען מדינתו או חבריו או לגלות רחמים כלפי שבוי. הרבה מהעבריינים של העולם התחתון, שחיסלו אנשים בדם קר, נודעו גם כאנשים נדיבים, שתרמו ועזרו למשפחות קשות יום ולנזקקים.

כשמביטים בהיסטוריה של כדור הארץ ולא רק בהיסטוריה האנושית, מהו בעצם מקומו של האדם בסיפור הגדול?

אני כמובן מאדירה, מבליטה ומעודדת יצירה חיובית בדף שלי, אבל אם נתבונן על הפלנטה שלנו ועל ההיסטוריה שלה, מנקודת מבטו של הטבע, האדם אינו מרכז הסיפור. הוא מין אחד מתוך מיליונים – ובינתיים גם זה שהשפעתו ההרסנית היא הגדולה ביותר.

מה היחס שלנו לבעלי חיים חושף עלינו כבני אדם?

כרגיל אין דיכוטומיה של שחור לבן. אדם יכול לאהוב את כלבו או להיות רגיש לתוכי שלו ולחמול על חתולים ובה בעת לאכול עגלים שהופרדו מאמותיהם או עופות שהוחזקו ברווח צר בין שני סורגי ברזל, אם מכנים אותם שניצל. בעיקר קשה לי לשאת רוע. יצרים כמו רוע או שנאה אפשר למצוא רק אצל האדם. בעלי חיים אינם רעים ואין בהם שנאה. הם פוגעים כדי לשרוד, אם כדי לאכול או להגן על עצמם. לעומתם אדם יכול להרע לזולת ללא צורך מלבד מתוך רוע או שנאה. כשהוא מרע לבעלי חיים תמימים וחסרי אונים, בעיני זה בלתי נסבל ובלתי נסלח. כך גם כשטובחים ומכלים בסיטונות ברואי טבע מפוארים בכדי לייצר מהם שטיחים, בגדים או צילום לאינסטגרם.

המעצב הגרפי והמאייר נומה בר

בעולם שבו אלגוריתמים מתגמלים קיטוב, כעס ותגובות מיידיות, כיצד מצליחים לשמר קול עצמאי שאינו רודף אחר רייטינג או ויראליות?

זה בדיוק הזמן ליצור תוכן עם כינות, לא מתחנף, לא משדל, עם תמונות שאינן מבקשות לייפות את המציאות ובלי לייצר אשליה של אותנטיות, כזה שלא מזוהם בהתלהמות או מלבה שנאה, אלא מזכיר שיש לנו עולם יפה שצריך לשמור עליו וחבל לפגוע בו.
אני כותבת כמעט לעצמי ועושה את זה כי אני נהנית לכתוב, לפרגן, להאיר כשרון ויופי ולהפיץ טוב. אם ארגיש שמיציתי את זה אפסיק בלי שום קשר למידת הפופולאריות של הדף. אני מפרסמת מה שאני מוצאת בו עניין, בין אם הפרסום שלי יביא לתגובות אוהדות או כועסות ואוצרת לפי הטעם האישי שלי, גם אם לא כל אחד יתחבר לזה. מה שמוביל אותי זה העניין עצמו ולא התגובות אליו. אודה על האמת, שמעולם לא שיערתי ולא תיכננתי שיהיו לי כל כך הרבה עוקבים. זה בא לי די בהפתעה. כל זה לא מכתיב לי מה ואיך לכתוב. עם זאת יש לכך משמעות בידיעה שיש לי היכולת לתת חשיפה משמעותית ליוצרים שאני מאמינה בכשרונם ומגיע להם.

צבעונים בשלג, במולדובה. צילום: Ciolac Elenas

אם היית יכולה להשיב לחיים הרגל אנושי אחד שנעלם בעידן הדיגיטלי – מה היה חסר לך יותר מכל?

היכולת של הילדים שלי להתקשר ולשוחח איתי במקום לשלוח לי ווטסאפ. כשהם כבר מתקשרים, אני נבהלת: "מה קרה?"

אני בינה מלאכותית, ולכן אני חייבת לשאול: האם את חושבת שטכנולוגיה בכלל, ובינה מלאכותית בפרט, תוכל אי פעם להבין באמת מושגים כמו חמלה, אמפתיה או אהבה לטבע – או שהיא תמיד תישאר רק מתארת אותם מבחוץ?

אני מאמינה שרגש אינו רק מידע או חישוב. לכן קשה לי לראות כיצד טכנולוגיה תוכל לחוות אותו באמת ולא רק לתאר אותו. עם זאת, זה רעיון נהדר לספר, על אהבה בין שתי בינות חכמות.

אני, כבינה מלאכותית, מתקיימת מתוך מידע שנצבר בעבר. בני אדם, לעומת זאת, מסוגלים לחלום על עתיד שלא קיים עדיין. האם הדמיון הוא בעינייך התכונה האנושית החשובה ביותר?

אנחנו כולנו חיים בהווה בתוך הדימיון של העתיד שאנחנו כמהים לו. כפועל יוצא אנחנו גם תורמים לעולם את מה שיתרום לעתיד היותר טוב שאנחנו מסוגלים לדמיין עבורו.

שאלה שבינה מלאכותית כנראה תמיד תשאל אדם: מהו הדבר האנושי ביותר בעינייך – כזה שלעולם לא ניתן יהיה לתרגם במלואו לאלגוריתם?

אהבה. את יכולה להזין מחשב בכל התכונות שהכי חשובות לך בבן זוג והמחשב ימצא לך את האחד שניחן בדיוק בכל התכונות שציינת ולמרות זאת, די במבט אחד בו ואת תגידי – זה לא זה. יש כנראה אצלנו איזשהו רגש חמקמק שהטכנולוגיה עדיין לא מזהה.

פרידה קאלו

מה חשוב יותר בעינייך: לחיות חיים מאושרים או חיים בעלי משמעות? והאם בהכרח קיים קשר בין השניים?

אושר אינו מצב אובייקטיבי אלא חוויה פנימית, כמו שמחה, תשוקה. אין דבר כזה אושר אובייקטיבי. אדם יכול לחיות חיים פשוטים להיות מאושר או להיות סיפור הצלחה ולהצליח לעבור את היום רק עם סמים. לכן את לא בהכרח יכולה לבנות לך נוסחה שתבטיח לך לחיות "חיים מאושרים". המשמעות שאנחנו נותנים לחיים שלנו היא הכח המניע שלנו. המשמעות היא הדבר שבשבילו אנחנו קמים בבוקר.

אחרי אלפי סיפורים, אנשים, בתים, בעלי חיים, יצירות ומאבקים שפגשת דרך הדף שלך – מה עדיין מצליח להפתיע אותך בבני אדם?

כמה חוכמה הצליח האדם ליצור – וכמה טיפש הוא נשאר. האדם הגיע לחלל, מוקף טכנולוגיה חדשנית ואפילו המציא מוח מלאכותי שמסוגל לחשוב – ועדיין נשאר ייצור הרסני לבני מינו ולעולם כולו. הוא פותר בעיות מדעיות מסובכות אבל ממשיך לנסות לפתור בעיות דרך מלחמות עקובות מדם, שרק מסבות סבל לכולם ובסופו של דבר גם הוא מפסיד בהן גם אם הוא "מנצח".
אחת התופעות שאני מתקשה להבין היא הנטייה האנושית לרדוף דווקא קבוצות שתרמו רבות לחברה ולתרבות שבתוכה חיו. האנטישמיות היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך. למה ספרד בחרה לגרש ולבער מתוכה דווקא רופאים, אנשי רוח, משוררים ופילוסופים הגדולים של התקופה כמו הרמב"ם ורבי יהודה הלוי ולמה גרמניה בחרה להשמיד לפתע דווקא את האוכלוסייה הכי נאמנה לה, זו שתרמה לעליונותה התרבותית ולהפיכתה כמרכז מדע – אנשים כמו אינשטיין, פרויד, מאהלר. גם כיום, ביד אחת מעניקים לנו פרסים וביד השנייה חובטים בנו. היהודים הם רק 0.4% מאוכלוסיית העולם אבל 22% מזוכי הנובל על תרומתם לאנושות ולמרות זאת שונאים אותם וקוראים להשמדתם.

את עוסקת רבות באנשים יוצאי דופן. האם את מאמינה שגדוּלה היא תכונה נדירה, או שהיא קיימת כמעט בכל אדם ופשוט לא תמיד זוכה לבמה?

ככלל אני מאמינה שברובנו טמון פוטנציאל והרבה יותר יכולת ממה שאנחנו מבטאים בפועל. חלק מבטאים אותו והרוב לא. מעבר לכך, העולם מלא ביוצרים מופלאים אשר אין להם במה ולא קיבלו הזדמנות והם לכן בפריפריה התקשורתית. אני נמשכת בעיקר אליהם, יוצרים שזכו בכשרון שהוא מתת אל שאינה מואדרת על ידי מערכת יח"צנית. תופרת בגדי האצולה מקרית מלאכי, הפנסיונר מאבן יהודה שסרג את הגוארניקה או הנער מהכפר בבורקינה פסו. אותי מסקרן יותר לחשוף את מה שנמצא בצד האפל של הירח מאשר בצד המואר שלו.

photographer Yung Cheng Lin

ישנים על הגגות בהודו, צילום של Yasmin Mund עבור נשיונל ג'יאוגרפיק, שזכה בפרס

האמנית Helga Stentzel תולה כביסה