המוזיאון הנוכחי נפתח ב־1994 ונבנה כאוסף של שלושה ביתנים המחוברים בגשרים ובמעברים, כאשר כל אחד מהם תוכנן על ידי אדריכל או מעצב אחר. Alessandro Mendini, שהיה אחראי על הפרויקט כולו, יצר את המגדל הצהוב־זהוב שבמרכז; Philippe Starck עיצב את הגליל המתכתי המבריק; Michele De Lucchi יצר את המבנה דמוי המבצר שעליו הוא ניצב, ו־Coop Himmelb(l)au תכננו את הפביליון הדקונסטרוקטיביסטי הצבעוני והפרוע.
התוצאה היא מבנה שקשה להישאר אדישים אליו – מעין יצירת אמנות פוסט־מודרנית ענקית שניצבת על אי בתעלה, בין תחנת הרכבת למרכז העיר.

למרות האדריכלות האייקונית, המוזיאון מעולם לא זכה למעמד הבינלאומי של, למשל, Guggenheim Museum Bilbao. דווקא עכשיו, עם הכיוון החדש שמובילה Roos Gortzak, היא מבקשת להחזיר את הבניין והרעיון המקורי שלו אל מרכז הבמה. אבל מבחינתה, פרסום אינו המטרה. היא רואה בבניין עצמו מקור לתפיסה אוצרותית חדשה: מוזיאון ניסיוני, רב־תחומי וקולקטיבי, שבו אין ניסיון להסתיר את ההבדלים בין קולות וגישות.

בהולנד הוא הרבה יותר ממבנה צבעוני ואייקוני. עבור המנהלת האמנותית, האדריכלות יוצאת הדופן של המוזיאון היא גם המפתח לאופן שבו הוא צריך לחשוב על אמנות, קהל ותרבות. “אני חושבת שהמוזיאון הזה בהחלט ראוי להיות מפורסם יותר”, אומרת Gortzak. לדבריה, לא מדובר בפרסום לשם פרסום, אלא בכך שהמקום מגלם ערכים שחשובים במיוחד בתקופה הנוכחית – האפשרות להיפגש עם אנשים שונים מאיתנו, לשמוע קולות אחרים וליצור חיבור בין אנשים.
היא מספרת שכאוצרת היא תמיד מתחילה מהמקום שבו היא נמצאת. “לעולם לא הייתי בונה את אותו מסלול אמנותי במקום אחר”, היא אומרת. בניגוד למוזיאונים ניטרליים שיכולים להימצא כמעט בכל מקום, ב־Groninger Museum אי אפשר להתעלם מהבניין: “אין שום דרך לעקוף אותו”.

מבחינתה, שלושת העקרונות שהמבנה מייצג – ניסיוני, רב־תחומי וקולקטיבי – מתאימים מאוד לזמננו. עצם העובדה שהמוזיאון נוצר באמצעות שיתוף פעולה בין אדריכלים ומעצבים בעלי קולות שונים היא חלק מהמסר שלו. “הבניין כבר אומר לנו לא לפחד מקולות שונים”, היא אומרת. במקום קול אחד שקובע מהי “אמנות גדולה” או “אדריכלות גדולה”, המבנה עצמו מציע ריבוי של נקודות מבט. “המוזיאון הוא מקום שכולם יכולים להגיע אליו, שבו קולות רבים יכולים להישמע. במובן מסוים, הבניין צועק: השונות שלך רצויה כאן”.

היא גם רואה משמעות בדרך שבה המבקר נע בתוך המוזיאון. “אתה לא עולה כדי להיות מורם באמצעות האמנות. אתה יורד כדי למצוא אותה”, היא מסבירה. מבחינתה, זו תפיסה שמחזירה את האמנות אל החיים עצמם ולא מציבה אותה על כן גבוה. היא אינה חוששת גם מהתחושה של ללכת לאיבוד במבנה, להפך. “לא תמיד חייבים לאהוב או להבין משהו”, היא אומרת. “חשוב להיות במרחבים שבהם אתה פוגש משהו אחר, ואולי אפילו מרגיש לא בנוח. זה טוב”.

בתוכנית החדשה שלה היא מבקשת גם להעניק מקום לקולות שנעדרו בעבר מהשיח, ובמיוחד לאמניות וליוצרים לא־בינאריים. התוכנית, לדבריה, היא ניסיון “לחזור אל העתיד” – לבחון מחדש את ה־DNA של הבניין האיקוני משנות ה־90 ולהחזיר את האמנות העכשווית למרכז הפעילות.
אולי זו הסיבה ש־Groninger Museum הוא יעד מעניין כל כך גם למי שאינו חובב מוזיאונים מושבע: המקום אינו רק מציג אמנות – הוא מנסה לגרום לך לחשוב אחרת על האופן שבו אמנות יכולה לפגוש אנשים.

כמנהלת Gortzak, הצטרפה ל־Groninger Museum בפברואר 2025 לאחר עשור שבו ניהלה את Vleeshal Center for Contemporary Art. בספטמבר 2026 יחל המוזיאון בתוכנית החדשה שלו, שבמסגרתה ייפתחו ארבע תערוכות הקשורות זו בזו. אחת מהן, The Architect and the Housewife: Cleaning the House, Building the Future, תבחן את יחסי הכוחות בין אדריכלות, חיי היומיום ועבודת הבית, ותעסוק גם בעבודה הבלתי נראית שמאפשרת לעולם היצירתי להתקיים.