הים שקט. האישה עומדת על הסירה, מביטה במים, לוקחת נשימה עמוקה – ואז נעלמת למעמקים. עשרות שניות לאחר מכן היא מגיחה בחזרה ובמקום לצעוק או לדבר היא משחררת את האוויר בשריקה ארוכה וחדה. זהו איזובואה – "שריקת החוף", צליל המזוהה עם האמה ועם עולם הצלילה שלהן.
כך, במשך דורות, יורדות Ama 海女, "נשות הים" – אל מימי החופים של יפן כדי לאסוף אבלון, צדפות, קונכיות, אצות ופירות ים. הן צוללות ללא בלוני חמצן או ציוד צלילה מודרני, כשהנשימה והיכרותן העמוקה עם הים הן הכלים העיקריים שלהן. חלקן יורדות לעומק של כ־30 מטר ויכולות להישאר מתחת למים עד כשתי דקות. במשך הדורות עבר הידע מאם לבת, ונשים החלו לעיתים את הכשרתן כבר בגיל 12 או 13. כיום גילן הממוצע של ה־Ama הוא סביב 70, ויש צוללות שממשיכות לעבוד גם בשנות ה־80 לחייהן. דווקא העובדה שהדור הצעיר כמעט ואינו ממשיך את המסורת הופכת את המפגש איתן לנדיר במיוחד.
המסורת התפתחה כעיסוק נשי בעיקרו. בעוד הגברים עסקו בדיג במים הפתוחים, הנשים יכלו לצלול קרוב יותר לחוף, לחזור במהירות למשפחותיהן ולשלב את הצלילה בפרנסת הבית. עם השנים נוצרה קהילה המבוססת על שיתוף ידע, שיתוף פעולה וכבוד עמוק לים. ה־Ama לוקחות מן הים רק את מה שהן מסוגלות לאסוף בצלילה חופשית – נשימה אחת בכל פעם. מגבלה גופנית שהפכה, במשך מאות שנים, לשיטת דיג שאינה מאפשרת ניצול בלתי מוגבל של המשאב. בקהילות שימה התפתחו גם כללים שנועדו להגביל את הדיג: עונות שבהן מותר לדוג, גדלים מינימליים של בעלי חיים ומגבלות נוספות. הרשויות המקומיות מציגות את מערכת הכללים הזו כחלק מתרבות של חיים לצד הטבע ושמירה על משאבי הים.
לצד המיומנות הגופנית התפתח סביב ה־Ama עולם של אמונות ומנהגים. המטפחות המסורתיות שלהן מעוטרות בסמלים שנועדו להביא מזל ולהרחיק את הרוע, וליד אזורי הצלילה הוקמו מקדשים קטנים שבהם הודו הצוללות לאלים על שובן בשלום. עם עלייתן אל פני המים הן משחררות את האוויר בשריקה ארוכה וייחודית, שהפכה לאחד מסימני ההיכר של המסורת.
באזור Shima שבמחוז Mie, אחד המרכזים החשובים של תרבות ה־Ama, עדיין פועלות קהילות של צוללות. המפגש עמן מתקיים לעיתים ב־Ama hut -בקתות עץ פשוטות על החוף, שבהן הן מתחממות סביב אש, מבשלות את השלל הטרי מן הים ומספרות על חייהן.
סיפורן נקשר גם להיסטוריה של הפנינים ביפן. לאחר ש־Mikimoto Kōkichi פיתח ב־1893 את שיטת גידול הפנינים המתורבתות, הידע והמיומנות של צוללות ה־Ama הפכו לחלק משמעותי בתעשיית הפנינים שהתפתחה סביב Toba.
אבל כיום המסורת נמצאת בסכנת היעלמות. מספר הצוללות הצטמצם באופן דרמטי, בין היתר בגלל הירידה בעניין של הדור הצעיר ובביקוש לעיסוק המסורתי. חלק מה־Ama עדיין פועלות, אך רבות מהן מבוגרות, והידע שעבר מדור לדור במשך מאות שנים עלול שלא למצוא ממשיכות – אורח חיים שנמצא כיום על קו התפר שבין המשך המסורת להיעלמותה. המסורת מתקיימת ביפן כבר אלפי שנים, אבל כיום מעטות יותר ויותר נשים צעירות בוחרות בחיי הצלילה.
בשנת 2014 נמנו בחצי האי שימה 761 אמה – 505 בטוֹבָּה ו־256 בשימה – מתוך כ־2,000 אמה בכ־18 מחוזות ברחבי יפן. באותו מקור צוין כי הגיל הממוצע באזור כבר היה מעל 65. מקור תיירותי מאזור איסה־שימה מדבר על כ־1,300 אמה באזור כולו. המגמה ברורה: האוכלוסייה המזוהה עם המקצוע מבוגרת, והעברת הידע לדור הבא הפכה לאתגר מרכזי.

Ise Jingu – המרכז הדתי והפולחני של האזור.
Toba – עיר הנמל המזוהה עם מסורת האמה ועם תעשיית הפנינים.
Shima – אזור מרכזי נוסף של קהילות האמה.
Osatsu – כפר דייגים המזוהה במיוחד עם תרבות האמה.
Ago Bay – אחד מאזורי החוף המרכזיים של שימה.
Mikimoto Pearl Island – המקום המזוהה עם ראשיתה של תעשיית הפנינים המתורבתות