קשה לדמיין היום מצב שבו החלון בבית נחשב כשטח החייב במס. אבל ב־1696, בתקופת שלטונו של William III, הוטל באנגליה ובוויילס Window Tax – מס שנועד לשמש מדד עקיף לעושרו של בעל הנכס. ככל שבבית היו יותר חלונות, כך שילם בעליו יותר. ב־1748 הורחב המס גם לסקוטלנד.
בתחילה חל המס על בתים שבהם יותר מעשרה חלונות, ובהמשך הורחב גם לנכסים שבהם שבעה חלונות ומעלה. הרעיון היה פשוט: העשירים מתגוררים בבתים גדולים ומוארים יותר, ולכן ישלמו יותר. בפועל, המציאות העירונית הייתה מורכבת בהרבה. משפחות עניות רבות התגוררו בבתי דירות גדולים, שנחשבו מבחינת המס לנכס יחיד, ובעלי הבתים שלהם נדרשו לשלם סכומים גבוהים. הם העבירו את העלות לשוכרים או פשוט סגרו את החלונות בלבנים.
כך בתי לונדון החלו להראות במראה שניתן לראות עד היום: חלונות שנראים כמו חלונות רגילים, אבל חסומים בקיר לבנים. חלקם נאטמו בדיעבד, אחרים תוכננו מראש ללא פתחים.
אבל המחיר לא היה רק אסתטי. צמצום האור והאוורור בתוך בתים צפופים, עורר ביקורת מצד רופאים ורפורמטורים, שקשרו בין תנאי מגורים ירודים להתפשטות מחלות. הסופר Charles Dickens היה בין המתנגדים הבולטים למס. ב־1850 הוא טען כי מאז הטלתו, אנשים נאלצו למעשה לשלם עבור אוויר ואור – שני דברים שהטבע מספק בחינם.
ב־1851, לאחר שנים של ביקורת ולחץ ציבורי ורפואי, בוטל המס. החלונות שנאטמו, לא נפתחו מחדש, הם נשארו על חזיתות הבתים והפכו, בלי שהתכוונו לכך, למעין אנדרטאות קטנות למדיניות כלכלית שנכנסה אל תוך המרחב הפרטי.
בשנים האחרונות הצלם הבריטי Andy Billman, החל להתעניין בהם דווקא בגלל האסתטיקה שלהם והסקרנות שלו הפכה למחקר חזותי רחב יותר: Billman צילם יותר מ־80 מבנים ברחבי לונדון, ובהם חלונות חסומים ברחובות Hazlitt Road, Albert Street, Chiswell Street, Bedford Place ואחרים. העבודה שלו, DAYLIGHT ROBBERY, בנויה על הסתירה הזו. מצד אחד, החלונות האטומים יוצרים דימויים גרפיים, יפים וכמעט מופשטים – משחק של לבנים, צללים, מסגרות וצמחייה. מצד שני, כל אחד מהם הוא תזכורת לכך שהאור והאוויר שבתוך הבית לא תמיד היו מובנים מאליהם.