עורכת: אדריכלית ד"ר הדס שדר
קיבוץ + באוהאוס + תל-אביב: אדריכל אריה שרון / אדריכלית ד"ר הדס שדר, אדריכלית היידי ארד
האמנות שבפנים: אדריכל דב כרמי / דנה משיח-גורדון
הגן שמבעד לשבכה: מתחם רמז. מייזליץ כסיף אדריכלים / ערן טמיר טאוויל
תל משפחתי: הבית של זאב רכטר ברחוב שרת / כרם הלברכט. מתניה ז"ק
הפרדוקסליות של הבתים הלבנים / שרה רופמן
טלויזיה: על שלושה בתים, ארבע משפחות וישראל אחת / שולמית סונינו
הבית שבאמצע: הבית הפרטי והסגנון הבינלאומי / אדריכל רני שור
הרקמה האורבנית הימיביניימית: בין בתים / אדריכל אורן און
צילום והבית הישראלי: בין האישי לפוליטי / דנה אריאלי-הורוביץ
בפרסומות: בית ישראלי – חם או מנוכר? / קרן אהרון
ביתו של אדם כמותו: הבית הישראלי בספרות / פרופסור נורית גוברין
הבית שלנו / אדריכלית ד"ר הדס שדר
מבט רטרוספקטיבי על הבית שלנו: הבית הקטן, המשפחתי, שלו קירות וגג וגם הבית הגדול – המדינה. לפיכך, שתי תקופות יש בספר: שנות החמישים, שנות המדינה הראשונות ושנות האלפיים. המאמר הפותח בוחן קו מסוים ועכשווי בעיצוב הבתים הפרטיים של המאיון העליון: בתים לבנים. אלו בתים גדולים, מתוכננים לעילא ולעילא, בעלי קווים נקיים והמשכיים וצבע לבן. לבן שאינו רק צבע – אלא גילום של מהות. מהות של מינימליזם קיצוני, בו מיעוט החפצים וריבוי החלל הינם חלק מתפיסה עיצובית. לעומתם, נבחנות שלוש וילות עירוניות שתוכננו על ידי האדריכלים "המייסדים": דב כרמי, אריה שרון ויעקב רכטר. שרון ורכטר תכננו את הבתים לעצמם ולמשפחתם, וכרמי – לקליינטית. הבית של אריה שרון נותר בית משפחתי-חמולתי. הבית של רכטר עבר לאחרונה שיפוץ מאסיבי. הבית שתכנן כרמי בדומה לביתו הפרטי – נותר דומה למקור, למרות שהפך למבנה ציבורי.
כל המבנים תוכננו בשנות החמישים בתל אביב, בשנים ה"רזות" של המדינה. בשנים בהן מרבית הבנייה הייתה בנייה פשוטה של מגורים לעולים החדשים, קרי: בניית שיכונים, שרידדו את המודרניזם לקווים הפשוטים ביותר, היעילים ביותר והזולים ביותר. אותו מודרניזם עולה גם מאותן וילות עירוניות.
לכאורה קיים חוט מקשר בין ה"בתים הלבנים" לבתי שנות החמישים: בשתי התקופות האסתטיקה המודרניסטית, המופשטת וישרת הקו, מהווה את המקור העיצובי. לכאורה, מדובר בתהליך ליניארי של עידון הביטוי ושל עושר החומרים, אולם לא היא. דווקא הבתים של שנות החמישים השכילו להציג מודרניזם עשיר. עשיר, לא בשל החומרים היוקרתיים, לא בשל המרחבים הפנימיים ולא בשל חללי ענק: להיפך.
מדובר במודרניזם עשיר בטיפול באור, עשיר בהתייחסותו לזרימת החלל, עשיר בהתייחסותו לסביבה האורבנית. למרבה הצער, עושר זה נדיר מאוד במקומותינו היום.
את המאמרים משלים מאמר על מבנה הגנים ושירותי החינוך של עיריית תל-אביב. המבנה העכשווי תוכנן ע"י האדריכלים מייזליץ–כסיף, אולם מיקומו: מתחם רמז בתל–אביב, בו שוכן בית הועד הפועל של דב כרמי – מקשר אותנו לנושאן של הכתבות האחרות: הן ל"בית" שלנו – במקרה דנן לבית הציבורי, והן ל"חללם של האדריכלים" בו עסקו שלוש הכתבות על בתי שנות החמישים. גם כתבה זו עוסקת ביחסי גומלין בין בית ועד הפועל לבין המבנה החדש: היחס לרחוב, לאור ולמזרח עולה משני המבנים למרות פער השנים.
