בסביבה שבה המושג הדומיננטי הוא ״ישראליות״ כשם נרדף לתרבות ההגמונית, מזרחיות או אשכנזיות הן הגדרות מעורערות שטרם התייצבו בזירה המקומית. ״מזרחאשכנז״ הוא הצעה – פלטפורמה ליצירת סביבת דיון חדשה שמנסה לפרק את זו ״הישראלית".
מופעיו השונים של הביטוי ״מזרחאשכנז״ מהווים את נקודת המוצא לספר זה. הספר מציג את העיסוק בשאלת המזרחים|האשכנזים באמצעות עיצוב אופנה, לבוש ואביזרים.
אופנה היא דיסציפלינת העיצוב הנגישה לנו ביותר – באמצעותה אנו לובשים ופושטים צורה כל הזמן. האופנה משקפת מציאות חיים ובאותה נשימה גם מייצרת מציאויות. לא בכדי, האופנה הייתה בחזית
מהפכות חברתיות, תמכה בהן ובכינון סדרים חברתיים חדשים מאז ומעולם. המהפכה הפמיניסטית למשל, קשורה בקשר הדוק לאופנה, המהפכה התעשייתית אף היא. גם תנועות חברתיות – רובן ככולן מביעות את עצמן ומסמנות את מאבקן באמצעות האופנה, כמו למשל – ילדי הפרחים, הפאנק, תנועות הנשים השונות ועוד.
הפרויקט מזרחאשכנז, מבקש לתת מקום ולהנכיח את שיח הזהויות העדתי בישראל. בכך, הוא קורא תיגר על ההשטחה הכור-היתוכית, זאת שמבקשת להעלים כל סימן וסממן הקשור בזהויות המקור. אנו מבקשים באמצעות האופנה כמדיום עיצובי, ליצור זיקה ישירה לזהות העדתית, להתמודד איתה ולתת לה ביטוי מוגבר של נראות.
מזרחאשכנז מציע, בעצם, ליצור זהות קולקטיבית חדשה: קולקציה בה הזהויות מובחנות, ברורות ונשמרות, ונוכחות במלוא עוצמתן וייחודן האחת לצד השנייה. מבלי לאיים, מבלי להאפיל או לטשטש.
להיות שונים, בנחת, באותו המרחב. המעצבים נבחרו דרך קול קורא שהזמין להגיש עיצובים מקוריים, תחת
אחת משתי ההגדרות: מעצב אשכנזי או מעצב מזרחי. ההגדרה העדתית של המעצב היוותה את הפריזמה שלו לעשייה העיצובית ואת המשקפיים של הצופים לקריאת מערכת הלבוש שהוצגה לפניהם. לצד המעצבים הציגו גם צלמים שנתנו בעבודותיהם פרספקטיבה צילומית לשאלת הקשר בין הזהות והאופנה.
פתח דבר | מזרחאשכנז
קולקציה בה הזהויות מובחנות, ברורות ונשמרות, ונוכחות במלוא עוצמתן וייחודן האחת לצד השנייה. מבלי לאיים, מבלי להאפיל או לטשטש. להיות שונים, בנחת, באותו המרחב.
אילה רז מסתייגת מהמונח מזראשכנז. הישראליות עבורה היא ההגדרה האולטימטיבית ולכן היא מייתרת את שיח הזהויות. רז רואה באנדיווידואל את הגורם היחיד והמכריע בהגדרת הסגנון. במאמרה היא מתארת את הניסיונות השונים שנעשו מקום המדינה ליצור בגד לאומי ואשר כשלו כולם. רז טוענת כי זהות ישראלית באה לידי ביטוי מוצלח פעם אחת בלבד. בין השנים 67-73 באמצעות פעילותו של מוסד האופנה "משכית". היא קובעת כי בתקופה זו התאפיינה הזהות הישראלית "באינטגרציה מושלמת בין מזרח ומערב".
אורטל בן דיין עוסקת בפירוק כור ההיתוך כפרקטיקה סוציאלית מאחדת. ממאמרה משתקפת ההבנה כי בתהליך חיברות כזה בהכרח יהפוך צד אחד להגמוניה מנכסת בעוד השני יעבור תהליך של מחיקה וריקון. במאמרה היא מתארת את האופנים בהם מנכס המערב את העשייה האמנותית והאומנותית של העמים הילידים. כדוגמה לניכוס כזה במרחב הישראלי מביאה בן-דיין את בית האופנה "משכית". היא מתארת את פרקטיקת הניכוס והנישול שנעשה לאומנות התימנית והבדואית על ידי בית האופנה הישראלי הגמוני.
שלושה טקסטים קונספטואליים העוסקים בשאלת האופנה והזהות מתוך נקודת מוצא אישית ופואטית. עבורם לא צריך בגד כדי לעסוק באופנה; סך המחוות והג'סטות הגופניות – ההביטוס הגופני – הם הבגד.
קובי עובדיה ב"גוף המרוקאי" מתאר את חוסר הנוחות של הגוף במרחב זר, שאליו הוא לא שייך ואת היכולת של הבגד לגשר על הפער. יעל צדוק ב"צל" מתמודדת עם התיוג "פרחה" ע"י מניין אפשרויות הלבוש והנראות שלה ובו בזמן מבצעת רדוקציה שלהם כולם עד לאבדן הגוף שלה. הטקסט של קלודט זורע הוא עבודה קונספטואלית על מזרחאשכנז. עבודתה עוסקת באינספור הפרשנויות שניתן לייחס לגוף עצמו.
שיר ראובן במאמרה דנה במאפיינים של אופנה בתוך הקשר של פריפריה-מרכז. המזרחיות והאשכנזיות הן הגדרות הממוקמות במרחב שמגדיר זהות ויחסי כוחות.
המאמר החותם מאפיין את מזרחאשכנז כפרדיגמה לשדה העיצוב בישראל. מזרחאשכנז הוא הפיגום, הוא האפשרות ליצירת המרחב המתחדש והמגוון שמצריך העיסוק הזהותי בישראל.
עורכים :
דניאל שושן, עמית מטלון, רחל גץ סלומון
צלמים :
עומר מסינגר, אסקף