אוצרת: רותם ריטוב
פתיחה: יום שישי, 19 באפריל 2024 11:00-14:00
שיח גלריה: יום שבת, 20 באפריל בשעה 11:00
נעילה: יום שבת, 18 במאי
סירנות
בתערוכה סירנות, חושפת גליה חי חלקים מסיפורה האישי ומצהירה על עמדתה ביחס לסדר התרבותי המקובל. בטכניקה עמלנית ידנית, טקסטילית ורכה, היא מרפררת אל אלפי שנות היסטוריה נשית דוממת, מיתולוגיות, סיפורי עמים ומנהגים קדומים, ובונה מרחב בו הקמאי מתחבר עם העכשווי והסיפור האישי נרקם עם הקולקטיבי:
קָרְיָאטִידות (עמוד בניין אדריכלי מפוסל בדמות אישה מתקופת יוון העתיקה) אווריריות מחזיקות על ראשן את כובד נסיעת החלל, צופות בפּוּפִים לישיבה. אלו צפים במרכזו ומזמינים את הצופה לעצור, להאט ולהתבונן פנימה. על האלמנטים הרכים האלו ועל הקווילטים גדולי המימדים וכדי האַמְפוֹרֵי (כד חרס לאחסון והובלה ששימש גם ככלי קישוטי לצד קברי גיבורים) תפורות דמויות גבריות ונשיות, ספק רוקדות, ספק מתאבקות או מתעמלות. מוטיב הדמות הרוקדת אוחזת בפרחים הלבנים, מתכתב עם טקסי מעגל החיים הנהוגים בתרבויות ומסורות שונות, ומסמן את מרחב התערוכה כמרחב של געגוע והשלמה.
אמבולנסים גיאומטריים מקרמיקה מפיצים אור נרות, שוברים את רכות האלמנטים הטקסטיליים. קשיחותם כמו שבריריותם מייצגת תחושות של בהילות, רעש ואסון.
פעולת היד העמלנית הנתפסת באופן מסורתי כמלאכה נשית היא תנועת אצבעות איטית-אינטימית, קטנה, מרוכזת ודוממת. באגדות ומיתולוגיות רבות, מלאכות היד (אריגה, תפירה, רקמה וסריגה) מאפיינות את כוח-העל המיוחד של הנשים גיבורות הסיפורים. בנחישותן ובכוחן נקשרים העבודה הידנית, החומרי והממשי עם משימת ההצלה, התיקון והאיחוי, וערך החיים מתגלה כקדוש.
גליה חי מצטרפת ביכולתיה האמנותיות למורשתן עתיקת היומין של גיבורות ואלות הרקמה והתפירה: “בעמלנות, ברקמה ובתפירה יש חיבור בין דברים, ויש איכויות של ריפוי והרגעה. הבחירה בטקסטיל מוּדעת ומכוונת, ומגיעה מתוך רצון להתחבר לנשי ולמה שנחשב במשך דורות כמשני. בתחילת דרכי האמנותית בשנות ה-90 הייתי שותפה לאשליה הרווחת שהחומרים הרכים הם נחותים, בזויים ולא רלוונטיים ליצירת אמנות גבוהה. כיום, הבחירה לעסוק בטכניקות אלו היא טבעית וחסרת תחושות נחיתות”.
במהלך העשורים האחרונים עלה מעמדם של החומרים ‘הנשיים הנחותים’ כרלוונטיים ומקובלים, ואף חלחל ואומץ עם השנים ע”י אמנים גברים. האמנית והאוצרת פרופסור מליסה פוטר מתארת במאמרה שפורסם במגזין האמנות “בומב”, כיצד הבחירה ליצור במלאכות יד מהווה גם היום אמצעי לביקורת ולביטוי אמנותי ופוליטי: “מתחילת תנועת האמנות הפמיניסטית של שנות ה-70, קמו לתחייה פרקטיקות אמנות מסורתיות, ‘נשיות’ כביטוי להתנגדות לעולם האמנות הנשלט על ידי גברים. פרקטיקות מלאכה הוצבו במרכזה של פדגוגיה פמיניסטית חדשה, והוכרזו כביטוי אמנותי לגיטימי שווה ערך לאלה המקובלות בקאנון המערבי. האמירה הפמיניסטית ‘האישי הוא פוליטי’ עיצבה את האמנות והתוותה את הדרך לדורות רבים של אמניות ונשים”.
בעבודותיה המורכבות והמדויקות וביכולתה ללהטט בין החומרים השונים ובין הפרקטיקות העמלניות, גליה חי תופסת מקום של מומחית השולטת במלאכות הידניות, קריאטידה הנושאת על ראשה את מבנה האולם ומספרת יצירתית ואמיצה היוצאת למסע הצלה.
גליה חי מעצבת ואמנית בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. בוגרת בהצטיינות של התואר השני בעיצוב רב תחומי בשנקר. זוכת פרס ראשון לפיסול לבוגרים מצטיינים ע”ש מארי פישר, המחלקה לאמנות, בצלאל, ופרס הצטיינות לבוגרי התואר השני מטעם מכללת שנקר. מרבה לעבוד עם חומרים טקסטיליים בטכניקות שונות. עוסקת בעיצוב ופיתוח של בובות בד וצעצועים בסטודיו העצמאי ״גליה חי״. בעבר עסקה בהוראת רישום במכון לאמנויות במכללה האקדמית תל-חי ובהוראת תולדות האמנות במכללת מראר. כיום מלמדת תלת-מימד טקסטילי ורקמת פורטרט במחלקה ללימודי חוץ והמשך בשנקר. השתתפה בתערוכות קבוצתיות כגון ״איידוליה״, תערוכה משותפת במסגרת שבוע האיור עם המעצב שלומי איגר במוזיאון יפו, ״יצירים פלאיים״ בגלריה זוזו וכן במסגרת שבוע העיצוב בפריז ושבוע העיצוב בברצלונה. פעילה חברתית, הפועלת לקידום אוכלוסיות מוחלשות באמצעים של קראפט, עיצוב ואמנות. ממקימות הפרויקט לוּעַבַּה חִילוֶּוה – “בובה יפה”, פרויקט משותף עם נשים ונערות בדואיות בנות שבט הג׳האלין מהכפר חאן אלאח’מר. כיום פעילה במאבק לשחרור החטופים מהשבי.
רותם ריטוב אמנית רב תחומית ואוצרת, בוגרת תואר B.ARC.ED באדריכלות וחינוך באקדמיה לעיצוב ע”ש נרי בלומפילד חיפה. חיה ויוצרת בברלין. הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ובחול. אוצרת ומנהלת בגלריה זוזו בעמק חפר (2017-2022). חברת הגלריה השיתופית אלפרד (2011-2023). מרצה במחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי ע”ש נרי בלומפילד חיפה קורס סטודיו מיצב המשלב בין אמנות-אדריכלות ומחול (2013-2019). יזמה, הפעילה ואצרה בגלריה Art.Apart, גלריה בתוך חלל מגוריה האישי, בה התערוכות נבנו מתוך התייחסות ספציפית למקום ולמשמעויות השונות של היותן בתו חלל מגורים (2011-200).