הבית, שנבנה מחדש על בסיס מבנה משנות ה־70, מתפקד כמעט כאובייקט פיסולי: קומפוזיציה של קוביות בטון חשוף המונחות זו על גבי זו במפלסים משתנים, ויוצרות חללים דינמיים ורצף מרחבי בלתי צפוי. ההתערבות לא ניסתה “לייפות” את הקיים, אלא להקצין ולזקק את השפה הברוטליסטית המקורית.
בפנים, קירות מראה, חיתוכי טרצו וגבהים משתנים מייצרים תחושת עומק ותעתוע, בעוד פתחים גדולים נפתחים אל גן שנראה כמו נווה מדבר סובטרופי – עם במבוק, דקלים וצמחייה פראית. המפגש בין הבטון הקשיח לטבע השופע יוצר מתח מרתק בין חומריות גולמית לאשליה כמעט חלומית.
התוצאה היא בית שלא רק מתפקד כמקום מגורים, אלא כמרחב ניסיוני – בין אדריכלות, אמנות ונוף.