הבית, המשתרע על פני חמש קומות, שתיים מהן תת-קרקעיות, נפרש כרצף חלומי הודות לסדרה של מעברים, חללים ופתחים המעניקים לנכס רגישות טקסית, בהשראת המיסטיקה הרומנטית של הגנים הסיניים והאיכות המדיטטיבית של ציור הנוף הסיני. שו תיאר את הבית כ"קופסת אור" ועיצוב הפנים המינימליסטי של הבית משמש גם כקנבס עליו פרוס אוסף הפסלים העכשוויים של הבעלים.

הבית פונה לחצר שלווה שבמרכזה בריכה גדולה ומחזירת אור, עם חלונות מהרצפה עד התקרה ודלתות פטיו המחברים אותו ויזואלית ומרחבית, עם אזורי המגורים בקומת הקרקע והחדרים הפרטיים הממוקמים בקומה הראשונה והשנייה. חלל אטריום מרכזי בתוספת מגוון חיתוכים גיאומטריים המפרידים את פנים הבית, משפרים עוד יותר את תחושת הקישוריות על ידי ערוצים פתוחים רחבים ומאפשרים חיבורים חזותיים בין חדרים בשלוש הקומות. בשילוב עם סדרה של "חללי מעבר" כגון מעברים, מסדרונות ופרוזדורים, החללים זורמים זה לתוך זה באופן אורגני מבלי לפגוע בפרטיות.

השימוש היצירתי בצורות ונפחים מלבניים במסווה של חיתוכים, מעקות, עמודים ורהיטים מובנים, בשילוב עם פלטת הצבעים הלבנה כולה, הופך את הבית לפסל קוביסטי ששו שיפר באמצעות שימוש באור. במהלך היום, מגוון חלונות בגדלים שונים, תאורת תאורה וחלונות גג מעבירים בעדינות אור טבעי ברחבי החללים, ומעניקים לבית אווירה מדיטטיבית בדומה לקפלת רונשאן של לה קורבוזייה; בלילה, תאורה חמה בצבעי צהוב וכחול המאירה בעדינות את פנים הבית מעוררת הילה חלומית ומיסטית המזכירה אמנים כמו ג'יימס טורל ודן פלבין ומזמינה את הדיירים לחוות את החללים מחדש.
התחושה החלומית של תאורת הלילה נחקרת עוד יותר בקומות המרתף. חלק זה של הבית, שתוכנן כסדרה של חדרים בתוך חדרים השזורים זה בזה, נתפס במילותיו של שו כ"מקלט לעצמי הפנימי של בעל הבית". אם זה המצב, אז הבר-לאונג' דמוי חללית תופס את תפקיד ההיפוקמפוס, מרכז הדמיון של המוח, כשהוא בולט באומץ על רקע הארכיטקטורה הקוביסטית הנוקשה של הבית הודות לשפע של עקומות. החל מתכנית הרצפה המעגלית, דרך הקירות המעוגלים, הספה והכורסה החושניות, שולחנות הקפה הסגלגלים והמדפים המעוקלים, העיצוב העתידני של החדר הוא ללא ספק פיסת ההתנגדות של הבית – חלל מעוצב באופן ייחודי המחזק בצורה מושלמת את האתוס הפואטי של הפרויקט.

Photography by Wang Ting