את המאמר שלו הוא פותח בסיפור אמיתי על שני ציירים רוסיים, אשר שכרו חברה למחקרי שוק כדי להבין מה אנשים מבקשים הכי הרבה ביצירת אמנות, כדי שיוכלו לדייק בציוריהם ולקלוע לטעם הקהל. בסקר שערכה בהזמנתם חברת Marttila & Kiley Inc בקרב למעלה מ-11,000 איש, מ-11 מדינות שונות כולל ארה"ב, רוסיה, סין, צרפת וקניה, היא תישאלה אנשים: מה הצבע האהוב עליך? האם את/ה מעדיף/ה צבעים רכים או משיכות מכחול עזות? האם אתה מעדיף דמויות עירומות או לבושות? האם עליהן לעמוד בתוך הבית או בחוץ? באיזה סוג של נוף? תוצאת הסקר הייתה "כמעט בכל מדינה כל מה שאנשים באמת רצו היה נוף עם כמה דמויות מסביב, בעלי חיים בחזית, בעיקר צבעים כחולים. כל אחד מהציורים שביקשו אלפי אנשים מכמה מדינות, נראה כמעט זהה לחלוטין לאחרים".
עם הדוגמא הזו ממשיך מורל ומראה כיצד בכל תחומי היצירה בחיינו – איך שהבית שלנו ניראה, המכונית שלנו והמראה שלנו עצמנו "הכל ניראה אותו הדבר. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו אינדיבידואלים, אבל אנחנו הרבה יותר דומים זה לזה ממה שאנחנו רוצים להודות".

12 חללי מגורים בישראל שעוצבו על ידי 12 מעצבי פנים שונים

עיצוב פנים העתק הדבק

מכאן ממשיך מורל וטוען כי כל עיצובי הפנים שלנו נראים אותו דבר. לדוגמא הוא מביא את Airbnb כמודל השראה של בתים רבים. האפליקציה פותחת חלון לצפייה בפנים בתיהם ודירותיהם של רבבות אנשים בעולם, מבלי לקום מהכיסא. לדבריו, צפייה כזו תזהה אסתטיקה עיצובית של Airbnb שצמחה באופן אורגני והתפשטה במהירות בכלל הבתים "קירות לבנים ובריקים, עץ גולמי, מכונות נספרסו, לבנים חשופות, עמודי ומשטחי בטון, מדפים פתוחים.
אהרון טיילור הארווי, המנהל הקריאטיבי ב-Airbnb, זיהה מסתבר משהו דומה והוא מאשש את טיעונו של מורל: "יש סגנון Airbnb בינלאומי שפושט בעולם, חלק מזה הוא באמת דבר נפלא שנותן לאנשים תחושת נוחות ושייכות מיידית כשהם מטיילים במקומות שונים וחלק מזה קצת גנרי."
אפשר לומר אותו הדבר על סגנון הבתים בישראל, שניראה כאילו כולם עוצבו ושוכפלו, העתק הדבק, בידי אותו אדריכל ואותו מעצב פנים אשר השתמשו באותה פלטת חומרים. האדריכלים הבולטים בתחום הזה הם אלה המצטיינים באיכות הביצוע בעיקר (ובגודל הלקוחות והתקציבים) ואין ביניהם ולו אדריכל או מעצב אחד של מגורים, אשר יש לו סגנון אישי אשר אפשר לזהותו ולבדלו מכל השאר.
אבל לא רק בתים, גם בתי הקפה ניראים אותו דבר בכל מקום, עם זה לונדון, בנגקוק ועד בייג'ינג ומסיאול ועד סן פרנסיסקו "ולא במקרה המקומות האלה נראים דומים. למרות שהם לא חלק מרשת, לבתי הקפה האלה יש דרך לחקות את אותו סגנון עייף, רדוקציה היפסטרית האובססיבית לתחושה שטחית של היסטוריה ולשרידי מכונות תעשייתיות שבעבר שכנו בשכונות שהם משתלטים עליהן."

6 וילות בישראל שעוצבו על ידדי 6 אדריכלים שונים

6 בתים באזור השרון, ישראל, שעוצבו על ידי 6 אדריכלים שונים

אדריכלות העיר הגנרית

כשזה מגיע לאדריכלות, מורל מצטט את האנתרופולוג הצרפתי Marc Augé, שטבע את המונח "לא-מקום non-place" כדי לתאר סביבות בנויות המוגדרות על ידי ארעיותן ואנונימיותן, כמו חלק משדות התעופה, תחנות תחבורה או בתי חולים, הנוטים לעקרות תועלתנית. הם נותנים עדיפות לתפקוד ויעילות על פני תחושה רכה יותר של ביטוי אנושי וקשר חברתי.
בשנת 1995, פרסם אדריכל פרופסור רם קולהאס, במסגרת אוניברסיטת הרווארד, מאמר שכותרתו "העיר הגנרית": "האם העיר העכשווית דומה לשדה התעופה העכשווי – 'הכל אותו דבר'?", קולהאס טוען שאדריכלות חסרת ​​נשמה הופכת לכיוון העיצוב ברירת המחדל של כל האדריכלות העירונית.
אפשר לומר זאת גם על האדריכלות בישראל, אנחנו רואים אדריכלים המתכננים מבנים המיישרים קו עם העיצוב האדריכלי הרווח בעולם אבל הם יראו אותו הדבר בלי שום סימני זיהוי מקומי ומבלי שתוכלו לזהות אם הם בתל-אביב, טבריה או אילת.
מדוע רוב הבניינים הגדולים נכנעים לאותו סגנון, מדוע "הכל נראה אותו דבר"? אפשר לשער כי בניגוד לתחילת המאה ה-20, יזמים מוגבלים יותר ויותר על ידי חוקי בנייה. שנית, עלויות הקרקע המאמירות גורמות ליזמים לדחוס כמה שיותר נכסים בכל אתר וגם להפחית את עלויותיהם על ידי שימוש חוזר באותן תוכניות על פני מספר אתרים.
ראוי לציין כי מאז המאמר של קולהאס עברו 30 שנה ו"שדה תעופה" הפך להיות אתגר שנמסר למיטב האדריכלים, אשר יצרו אייקונים דוגמת שדה התעופה הפוטוריסטי בביג'ין של זהא חאדיד, זה העולה על כל דימיון של משה ספדיה בסינגפור, או שדה התעופה ברמון של מן-שנער ומשה צור.

העיר הגנרית

בתים בשכונות בארה"ב

מכוניות בשחור ולבן

אם פעם מכונית הייתה סמל של ביטוי אישי ונחילי המכוניות בכבישים יצרו קליידוסקופ של אדום, כחול וירוק, הרי שעל פי נתוני סקרים שונים (ומספיק אפילו מבט אחד חטוף לחניון הסמוך אליכם), רוב המכוניות הנמכרות כיום בעולם וגם בישראל (אצלנו מעל 92.5% ובמגמת עליה) מונוכרומטיות – לא משנה עם זו מרצדס, קיה או טסלה, הרוב המכריע לבן והאחר כסוף או שחור / אפור.
המכוניות המודרניות גם נראות אותו הדבר וזה עוד לפני שהזכרנו את הערב רב של מכוניות סיניות גם אצלנו, שרובן מעוצבות כחיקוי לרכב מערבי. מורל תולה זאת בעובדה שענקיות הרכב חולקות יותר ויותר "פלטפורמות" של רכבים בין המותגים הרבים שהן מפעילות. אבל האמת היא שיצרניות הרכב מצליחות לייצר מכוניות עם זיהוי אישי גם אם הן חולקות את אותה פלטפורמה (כמו למשל פולקסווגן גולף וסיטרואן c4 או פולקסווגן וסקודה).
איאן קאלום, המעצב האגדי של יגואר-לנד רובר ואוסטין מרטין אמר "היה זמן שבו אפשר היה לזהות את המדינה שממנה הגיעה המכונית. אבל כיום, בעצם כל חברה מייצרת מכוניות עבור בעצם כל מדינה. מכוניות מתוכננות כיום עבור הקהל הרחב ביותר האפשרי, במספר הרחב ביותר של מדינות, כדי שייוצרו בצורה היעילה ביותר האפשרית."

כולנו קים קרדשיאן

העיתונאית ג'יה טולנטינו כתבה ב-2019, כי גם ידוענים ומשפיענים רבים החלו להידמות זה לזה. היא בכלל טענה למראה אחיד של כלל הנשים, שמגיע כתוצאה מהזמינות והוזלתם של שיפורים קוסמטיים. אם לפני עשרים שנה, ניתוח פלסטי היה טיפול דרמטי, יקר, פולשני ואף מסוכן, הרי כיום קיימים שלל חומרים כמו בוטוקס או חומצה היאלורונית, שמסייעים להגיע למראה הרצוי במהירות ובעלות נמוכה. יתרה מזאת, משתפות ברשתות החברתיות יכולות כעת להשתמש באפליקציות כדי להשיג תוצאות דומות. "אינסטגרם פייס" הוא מראה כל כך נפוץ כיום, שישנם פילטרים מיוחדים שנותנים לך את המראה בצורה דיגיטלית, אם אינך יכולה להרשות לעצמך את הדבר האמיתי.
ג'וליה ברוקוליירי מ"האפינגטון פוסט" אומרת "משפיענים ברשתות החברתיות בימינו מתחילים להיראות כמו שיבוטים של יופי. אתם מכירים את המראה: שפתיים מלאות, גבות מקושתות בצורה מושלמת, אולי קצת אייליינר מיושם בצורה מקצועית, ומעליו מנה בריאה של היילייטר וקישוט לחיים. עם כמה מברשות איפור, פלטת קונטורה וקצת צבע שפתיים מט, אתן יכולות להיראות כמו כולן. האימג'ים של יופי באינסטגרם נוטים להיראות כאילו כולם אותה אישה והאישה הזו היא קים קרדשיאן". אכן, כאשר הניו יורקר ראיין את ג'ייסון דיימונד, מנתח פלסטי מבוורלי הילס, הוא טען שכשליש מכל המטופלות שלו שואפות להפוך לכפילות של קרדשיאן ומגיעות אליו עם תמונה שלה.

בתחרות מלכת היופי Miss Korea, הסתבר שכל המועמדות ניראות אותו דבר

להכנע או לנצל הזדמנות

מה הסיבה שפנים הבתים, בתי הקפה והמסעדות, הבניינים, המכוניות, הלבוש שלנו, המותגים שאנו קונים, תמונות האינסטגרם שאנו מפרסמים והרשימה עוד ארוכה – כולם ניראים אותו הדבר?
ישנן סיבות רבות לכך. מעצבים משתמשים באותן פלטפורמות מקוונות, שואבים השראה מאותם סוגי דימויים, ובתורם, יוצרים באופן כללי את אותם סוגי עבודות. אולי, מציע מורל, "כשזמנים סוערים, אנשים מחפשים את הביטחון של המוכר. אולי זו האובססיה שלנו לכימות ואופטימיזציה. או שאולי זו התוצאה הבלתי נמנעת של ההשראה שהופכת לגלובלית. בלי קשר לסיבות, נראה שחברות עכשוויות מייצרות את בחירת העם כמעט בכל קטגוריה של יצירתיות.
אבל לא הכל חדשות רעות. אני מאמין שעידן הממוצע הוא עידן ההזדמנויות. כאשר כל קטגוריה פועלת לפי אותן מוסכמות, כאשר כל תעשייה התכנסה לסגנון הייחודי שלה, למותגים נועזים ולחברות אמיצות יש הזדמנות לשרטט מסלול שונה. להיות שונות, ייחודיות ומורדות. אז, זו הקריאה שלכם לנשק. בין אם אתם בקולנוע או באופנה, בתקשורת או בשיווק, באדריכלות, ברכב או בפרסום, זה לא משנה. התרבות החזותית שלנו משתטחת והתרופה היחידה היא יצירתיות. הגיע הזמן לזנוח את הקונפורמיות. הגיע הזמן לגרש את הצפוי. הגיע הזמן לדחות את הבלתי ניתן להבחנה. במשך שנים העולם נע באותו כיוון סגנוני. והגיע הזמן שנחזיר לו קצת מקוריות".

תמונות של אנשים שונים ב-instegram

הציורים הכי מבוקשים על פי סקר בין 11 אלף נשאלים מ-11 מדינות