לבני הסיליקט עולות מחדש על פס הייצור בשנים הראשונות של היישוב העברי החדש בארץ ישראל, ובעיקר בימי "אחוזת בית" — שמה של האגודה שהוקמה להקמת שכונה עברית חדשה מצפון ליפו, אשר 1909 בשנת לימים הייתה לעיר תל אביב — החלה להתגבש תנופת בנייה עירונית מודרנית. תקופה זו סימנה את ראשית ההתיישבות העירונית העברית המתוכננת, והתאפיינה בחיפוש אחר חומרי בנייה איכותיים, עמידים וזמינים. בתוך מציאות זו אימצו אדריכלים רבים את לבני הסיליקט — לבנים מלבניות, חזקות ועמידות במיוחד — כתחליף ללבני הכורכר (אבן החול המקומית). כבר בימי "אחוזת בית" נכנסו לבני הסיליקט לשימוש נרחב, הודות לחוזקן ולעמידותן בתנאי מזג האוויר המקומיים, והן שולבו בבניית בתים רבים בשכונה הצעירה ובסביבתה. ייצור לבני הסיליקט התבסס על תערובת פשוטה יחסית: חול קוורץ — מינרל סיליקטי המצוי בשפע בדיונות של 95%־ כ סיד. השילוב בין חומר גלם מקומי זמין 5%־ מישור החוף — וכ לבין תהליך ייצור תעשייתי מתקדם העניק למוצר יתרון הנדסי וכלכלי משמעותי. שלטונות המנדט הבריטי, אשר שלטו אז בארץ, זיהו את יתרונותיו והטמיעו את השימוש בלבני סיליקט משנות העשרים של המאה העשרים, במיוחד בפרויקטים שנבנו בתל־אביב המתפתחת. כך הפכו לבני הסיליקט לחלק בלתי נפרד מראשית הבנייה העירונית בארץ, ולסמל של קדמה תעשייתית וחזון התיישבותי בראשית דרכה של העיר העברית הראשונה. בשנים הראשונות של הארץ ושל תנופת הבנייה בה אימצו אדריכלים רבים את לבני הסיליקט, לבנים מלבניות חזקות מאוד, כתחליף ללבנים מאבן החול המקומית (כורכר). גיורא עומד :למעלה ליד גדר לבני סיליקט. גיורא בכנס של :למטה החברה עם תחילת שיווק מוצרי הסיליקט. (בצילום מאחוריו כיכר המדינה שנבנתה מלבני סיליקט). 94
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=