100
100 | אקרשטיין מאה שנות תעשיה בבניית הארץ
הצילומים והמסמכים בספר לקוחים ברובם מארכיון משפחת אקרשטיין וחברת אקרשטיין (אלא אם צוין אחרת) אדריכל אמנון דירקטור :טקסט גיורא אוריין :קונספט ועורך ראשי דינה שהם :עריכה גרפית d-s-d-s.com סטודיו דינה שהם :עיצוב סיגל אשכנזיעריכת לשון: ר מרדכי נאור"דיועץ היסטורי: יערה גלאורייעוץ: מיכל דורמחקר והגהות: מ " כל הזכויות שמורות לקבוצת אקרשטיין בע 2026 ומשפחת אקרשטיין אין לשכפל, להעתיק, לצלם, בכל אמצעי, כל חלק שהוא מהחומר בספר זה, אלא ברשות מפורשת בכתב מחברת אקרשטיין. הכותב כיבד ומכבד את זכויות היוצרים של הצלמים, אשר :זכויות יוצרים צילומיהם מופיעים בספר, תוך מתן קרדיט ראוי לשמם. עם זאת, לא בכל הצילומים ניתן היה לדעת או לאתר את שמו של הצלם, למרות י "המאמצים שנעשו לכך, תוך שקידה סבירה. פרסום הצילומים הללו, לכן, הינו עפ ,2019- ט" לחוק זכות יוצרים, התשע 5 'א לחוק זכות יוצרים, תיקון מס 27 סעיף המאפשר את השימוש ביצירות יתומות. [email protected] :בעל זכות יוצרים זכאי ליצור קשר (מבית אוריין) דומוס הוצאה לאור D+A ספריית יוצרי ישראל , תשפ״ו 2026 , נדפס בישראל 623-1033 דנאקוד ACKERSTEIN | 100 One Hundred Years of Industry Alongside Nation-Building
תוכן העניינים חלום ציוני שהתגשם 6 בדמות תעשייה ישראלית מבוא התרחבות ופריצה 76 הנפקת החברה בבורסה "המסלול"ורכישת חברת מהפכת האבנים 6 0 המשתלבות האבנים המשתלבות מגיעות לארץ צבי אקרשטיין הולך לעולמו מוקם המפעל בירוחם התבססות בתחומי 10 0 התשתיות, המיגון והנדל"ן הסכמי אוסלו הקמת המפעל בצפון והמשך ייצור תשתיות ומיגון בראשית 8 מן השטעטל בפולין עד העלייה לארץ׳ ישראל אביב–והקמת בית החרושת בתל מרצפות פורצות דרך 18 העלייה החמישית, מעבר לייצור מרצפות ואבני שפה אביב ממשיכה להתפתח– תל 1920 1990 1970 1930 1980 4
תיעוד של עשייה 179 תעשייתית מתמשכת פרסים ואותות הוקרה מבט לעתיד 190 חדשנות במאה 11 2 העשרים ואחת יציאה מן הבורסה הקמת מפעל שני בארה״ב ומיגון גדר ההפרדה הדור השלישי 142 דים " הקמת עיר הבה הדור השלישי מקבל תפקידי ניהול לא נחים על זרי הדפנה 158 מגפת הקורונה "חרבות ברזל" מלחמת "מגן צפון"ותוכנית מחורבן לתקומה 30 מלחמת העולם השנייה מסתיימת מדינת ישראל קמה ובית החרושת משגשג מאב לבן 38 מדיניות הצנע המפעל עובר להרצליה תחילת תהליך המיכון בניית תשתיות לאומיות 46 מעבר בין דורות מלחמת ששת הימים "לב–קו בר"ופרויקט 1940 1950 1960 2020 2010 2000 5
מבוא חלום ציוני שהתגשם בדמות תעשייה ישראלית חברת אקרשטיין היא חלק בלתי נפרד מנוף הארץ, באופן המוחשי ביותר — פני הקרקע ומתחת לקרקע. מה שהתחיל בתור בית חרושת קטן בצפון הישן של תלֿֿ–אביב בעקבות יוזמה פרטית וצנועה נהפך בהדרגה למעצמה תעשייתית, "אימפריה של מוצרי בטון", חברה המעסיקה מאות עובדים ומובילה בתחום מוצרי פיתוח הנוף והתשתיות בישראל. (משמאל) וגיורא אקרשטיין (מימין)צבי אקרשטיין מתבוננים אל העתיד. 6
יפורה של חברת אקרשטיין הוא סיפור ישראלי מובהק — שורשיו נעוצים בחלום ציוני עוד בימים שלפני קום המדינה, והגשמתו נמשכת עד ימינו אלה כחוט השני השזור לאורך דורות של עשייה. התוואי של הסיפור נע בין עיירה קטנה בפולין להרצליה פיתוח, בין יוזמה פרטית להשתלבות במארג הלאומי, ויש בו תרומה לעיצוב דמותה של המדינה. זה סיפור על משפחה אחת, על תעשייה מתהווה במדינה ההולכת ונבנית ועל חזון פרטי ולאומי שמתממשים יחד על רקע הרגעים הגדולים והמכוננים של ההיסטוריה היהודית ושל בניית הארץ. במאה השנים האחרונות לא רק חברת אקרשטיין עצמה צמחה והתרחבה, אלא היא גם מילאה תפקיד מרכזי בצמיחתה ובהתעצמותה של הארץ — בבניית הארץ, בהתפתחות התעשייה הישראלית, בהקמת מפעלי תעשייה ובחיזוק הפריפריה — והשפיעה השפעה ניכרת על הכלכלה ועל החברה. אקרשטיין ענתה על צורכי המדינה הנבנית תחילה בייצור רעפים לאחר מכן בייצור מרצפות מדרכה ואבני שפה, ועם השנים התרחב הייצור לתחומים אחרים — החל בעיצוב נוף, עבור להנדסה אזרחית וכלה בתשתיות ונדל"ן. היום החברה מתמקדת בפיתוח ובייצור מוצרים מתועשים לתשתיות תת־קרקעיות ועל־קרקעיות. מוצרי הדגל שלה הם אבנים משתלבות, שעשו מהפכה בפיתוח הסביבתי ונהפכו לאייקון מקומי, רעפי בטון בגוונים שונים, צינורות בטון ואלמנטים לתשתיות תת־קרקעיות, צינורות דחיקה בפרויקטים לאומיים רחבי היקף, יחידות טרומיות לבנייה מהירה, קירות אקוסטיים לאורך כבישי ישראל, קירות תומכים, פתרונות מיגון, פתרונות לקבורה רוויה ועוד. צבי אקרשטיין, מייסד החברה, היה דמות יוצאת דופן בעולם התעשייה הישראלית. הוא החל את דרכו כמעט בלא אמצעים, ידע או ממון, אך הייתה לו שאיפה נחרצת לספק פרנסה למשפחתו וחזון להקים חברה מצליחה המייצרת מרצפות ואבני שפה לכל דורש. בימים שהתעשייה הייתה בראשית דרכה הצליח צבי אקרשטיין להניח את היסודות לבית חרושת, שעתיד להפוך לאחת החברות הבולטות בתחום מוצרי הבנייה והתשתיות. באמצעות עקשנות, עבודה קשה וראייה ארוכת טווח הוא ניהל את החברה ס בעשורים הראשונים לפעילותה, והיא הלכה וצמחה והתפתחה בהתמדה. לימים לקח בנו גיורא אקרשטיין את מושכות הניהול והמשיך להצעיד את החברה קדימה. גיורא אקרשטיין, שניהל את החברה במשך שבעה עשורים ועדיין שותף פעיל בניהולה, הצליח לא רק לשמר את מורשת אביו אלא גם להצעיד את אקרשטיין לעידן חדש של חדשנות וצמיחה. בהנהגתו הרחיבה החברה את פעילותה לשווקים חדשים, פיתחה מוצרים פורצי דרך ואימצה טכנולוגיות מתקדמות שהציבו אותה בחזית התעשייה הישראלית. מורשת המשפחה המשיכה גם לדור השלישי: ילדיו של גיורא השתלבו במפעל המשפחתי, והם ממשיכים לנהל את החברה, להצעידה קדימה ולשמור על הערכים הבסיסיים שעליהם נוסדה. בד בבד הם מביאים עימם ראייה רעננה וחדשנית המשלבת את הידע והניסיון שנצברו לאורך השנים, והם מתאימים את אקרשטיין לעולם המשתנה. אפשר לומר שצבי היה במידה רבה פועל בהווייתו, ואילו גיורא הוא יזם — הוא הפך את בית החרושת ואת העסק המשפחתי למפעל מצליח ופורץ דרך. כעת דור ההמשך מנהל את החברה בעידן הגלובלי החדש. ספר זה נכתב לציון מאה שנים להקמתה של חברת אקרשטיין, והוא נותן הזדמנות לצלול אל מסע מרתק של אחת החברות המשפיעות במשק הישראלי ולהתוודע מקרוב לסיפור על חזון, על התמדה ועל חדשנות — על עסק משפחתי צנוע שבזכות יזמות נחושה צמח ונהפך למעצמה תעשייתית מובילה. בדפי הספר הולך ונפרס סיפורה של החברה דרך עיניהם של המייסדים ושל בני הדורות שבאו אחריהם, הראשונים הניחו את התשתית המעשית, הערכית והאידיאולוגית, והאחרונים שמרו על ערכי היסוד והמשיכו להצעיד את החברה קדימה. בספר מתואר כיצד תרמה אקרשטיין לעיצוב הנוף הישראלי, שימשה גשר בין עולמות התעשייה והקהילה והותירה חותם בהתפתחות פני הארץ. זהו סיפור על עבר, הווה ועתיד — ועל החזון שממשיך להניע את החברה קדימה. וזה סיפור על תעוזה, על מחויבות, על חזון ועל יכולת של חברה להמשיך ולחדש ולהתאים את עצמה גם לאתגרי המאה העשרים ואחת. 7
בראשית מן השטעטל בפולין עד העלייה לארץ ישראל והקמת בית החרושת בתל–אביב 8
1920 צבי אקרשטיין מחזיק רעף בטון בתחילת דרכו כתעשיין. 9
הסיפור של חברת אקרשטיין מתחיל, כמו סיפורי חזון ציוני רבים אחרים, בעיירה קטנה בפולין בסוף המאה התשע עשרה על רקע עולם משתנה שחלומות גדולים נולדים בו מתוך מציאות מורכבת. גיבור הסיפור הוא צבי אקרשטיין, איש חזון יוצא דופן. חייו היו שזורים בסיפור ההגירה היהודית ממזרח אירופה, ברעיון הציוני ובהתמודדות עם אתגרי הקליטה בארץ חדשה שאך קמה ונבנית. חוץ מן הסיפור על תעשייה וחומרי גלם, זהו סיפור על עקרונות, ערכים ותעוזה שהפכו את חזונו למציאות ויצרו מורשת שעומדת יציבה גם היום, כמו הבטון ששימש אותו בתעשיית מוצרי הבטון. 10
התמונות שנשא עמו צבי ונותרו אחריו, משקפות סביבה וטיפוסים של שטייטל. מאלפי יהודי פיאסקי שרדו את השואה יהודים בלבד. 35– כ 1906 צבי נולד בשנת בעיירה היהודית הקטנה Piaski פיאסקי–לובלסקי ( ) שהשתייכה Luterskie לפרובינציית לובלין בדרום–מזרח פולין. 1929 , צבי אקרשטיין עולה לארץ ישראל , בעיירה פיאסקי־לובלסקי 1906 בי נולד בשנת ), שהשתייכה לפרובינציית Piaski Luterskie( לובלין בדרום־מזרח פולין. זה היה יישוב יהודי יהודים בערך, 3,000 טיפוסי באותה התקופה. חיו בו ששורשיהם היו נטועים שם מן המאה השבע עשרה. בעיירה קטנה זו התקיימה פעילות ענפה של המפלגות היהודיות למיניהן, בייחוד הציוניות שבהן, והן יזמו את הקמתו של בית ספר עברי. בשנות השלושים של המאה העשרים סבלו יהודי העיירה מהתנכלויות אנטישמיות מצד המיעוט הפולני שחי באזור, והן הלכו והתגברו. בין היתר התבטאו ההתנכלויות ברצח של אישה יהודייה, בפגיעות בבית העלמין היהודי המקומי, בקריאות לחרם על עסקים יהודיים ובמעשי בריונות נגד יהודים ברחובות. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה העיירה בידי "הצבא האדום", אך השליטה בה הועברה תוך זמן קצר רוכזו רוב יהודי העיירה בגטו שהוקם 1940 לידי הנאצים. בשנת בעיירה, ושנתיים לאחר מכן שולחו רובם למחנה ההשמדה יהודים 35־ בלז'ץ. מאלפי יהודי פיאסקי שרדו את השואה כ בלבד, אשר הצליחו להסתתר בסביבת העיירה. 18־ מתוך אידאולוגיה ציונית החליט צבי בן ה 1929 בשנת לעזוב את משפחתו — את הוריו, את שלוש אחיותיו ואת אחיו — ולעלות לארץ ישראל. בדיעבד התברר כי החלטה זו הייתה גורלית והצילה את חייו. צבי ארז מזוודה קטנה, לקח עימו תמונות אחדות של בני משפחתו ויצא למסע ארוך ומפותל אל פלשתינה. הוא השאיר מאחוריו משפחה מבוססת, ששורשיה היו נטועים עמוק במקום מגוריה וחייה היו מלאים בתוכן ובעניין. הוא יצא למסע עם ארבעה חברים מתנועת "החלוץ", תנועה עולמית של צעירים יהודים שהתארגנו כדי לעלות לארץ ולהקים בה חיים חדשים. לאחר מסע בן כמה שבועות הגיעו הצעירים לנמל יפו, שם החלה דרכם החדשה בארץ ישראל. צבי וחבריו מתנועת "החלוץ" השתייכו לעלייה הרביעית, שנקראה גם "עליית גרבסקי" על שם שר האוצר בפולין 1924 ולדיסלב גרבסקי. המיסים הכבדים שהטיל השר בשנת על בני המעמד הבינוני פגעו בעיקר בקהילה היהודית. בשל ההרעה במצב הכלכלי והתגברות האנטישמיות בפולין בשנים עלו ממנה לארץ שמונים אלף עולים לערך. העלייה 1931-1924 הרביעית נחשבת לעלייה ההמונית הראשונה בתולדות המפעל הציוני, והיא הכפילה את האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. באותה התקופה הוקמו כמה מפעלים קטנים בידי אותם עולים החדשים, והם הניחו את הבסיס לתעשייה היהודית החלוצית. עם זאת עמדה תקופה זו גם בסימן שפל כלכלי ומשבר בתנועה הציונית בגלל הספק בעצם ההצלחה של תהליך בניין הארץ. צ הרחוב הראשי בעיירה פיאסקי־לובלסקי. :ממול אחיותיו של צבי בתמונה מן העיירה. :מימין 11
הוריו, אחיו ואחיותיו של צבי מחזיקים בתמונתו לאחר עלייתו לארץ ישראל. צילום הדרכון של :למטה צבי אקרשטיין. 12
אחת ההשפעות של המשבר הכלכלי הייתה ההבנה שיש להכשיר פועלים יהודים כדי להתחרות בעבודה הערבית הזולה שהחלה בימי העלייה השנייה. נחמן סירקין, הוגה דעות ואחד מאבות הציונות הסוציאליסטית, היה זה שהציע להקים קבוצות יהודיות קבלניות שיבצעו את כל עבודות החקלאות והבניין כדי להוזיל עלויות ולהגביר את הכדאיות הכלכלית של העסקת פועלים הקים סירקין את קבוצת "אחווה". הגרעין 1912 עבריים. בשנת שלה היה עולים מצפון אמריקה, והצטרפו אליהם בהמשך חלוצים מן המפלגה הציונית סוציאליסטית "פועלי ציון", שכן הם חלקו אידיאולוגיה דומה לזו של הגרעין המייסד. קבוצת "אחווה" נחשבה הצלחה ובעקבותיה הוקמו עוד קבוצות קבלניות ברחבי ארץ ישראל. חלק מחברי הקבוצה עבדו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ושכרם סייע לתמוך בחברי הקבוצה שנשארו בפתח־תקווה. אם כן צבי עלה לארץ ישראל (אז נקראה פלשתינה) והגיע היישר למושבה פתח־תקווה. הוא התחיל לעבוד בפרדסים, בעיבוד השדות והמטעים. באותן השנים הייתה פתח־תקווה לב העבודה החקלאית בארץ. היו בה שטחי הפרדס הגדולים ביותר, והיא הייתה מקור פרנסה עיקרי לחקלאי המושבות, לפועלים ולפועלות היהודיים. העבודה שימשה להם לא רק אמצעי פרנסה אלא דרך להגשמת האידיאולוגיה הציונית. צבי עבד מבוקר ועד תמונות משפחתיות של משפחת אקרשטיין בפיאסקי שבפולין. 13
.1929 :עליית הארבעה "קהילת יהודי פיאסק"מתוך הספר . הפגישה בתל־אביב:עליית הארבעה "קהילת יהודי פיאסק"מתוך הספר 14
אחיותיו של צבי :מימין דוקומנטים היסטוריים מפולין. :משמאל תמונות מהעיירה בפולין. :למטה 15
מתוך אידאולוגיה ציונית לעלות 18– החליט צבי בן ה לארץ ישראל. בדיעבד התברר כי החלטה זו הייתה גורלית והצילה את חייו. ערב בחפירת תעלות סביב עצים ובליקוט פירות הדר. בסיום העבודה הוא היה הולך לישון בצריף קטן עם שאר הפועלים שעבדו בפרדס. אלא שמהר מאוד הבין צבי שתחום החקלאות אינו מתאים לו ונטש את העבודה בפרדס. וביציאה מפתח־ תקווה, סמוך לאזור התעשייה, הוא נתקל ב"מרצפיה" — בית חרושת קטן לייצור מרצפות טרצו. הוא נכנס אליו כדי לברר אם דרושים שם עובדים, ומייד התקבל לעבודה בתור פועל פשוט. השנה שעבד שם הייתה בעבורו בית ספר ללימוד רזי המקצוע של ייצור מרצפות לדירות מגורים: הוא למד לבנות תבניות אשר לתוכן יצקו את חומרי הגלם, את טיבם של חומרי הגלם, את טכניקות הערבוב והיציקה וגם את אפשרויות השיווק והשינוע. צבי אקרשטיין מקים בית חרושת קטן לרעפים כשצבי עזב את "מרצפיה" הוא כבר היה מצויד בידע מקצועי עשיר וגם במעט חסכונות, והם היו כרטיס הכניסה שלו לעתיד שאפתני. הוא קנה זכות שימוש בשטח נטוש ונידח בן ארבעה דונמים בחולות של צפון תל־אביב, הרחק ממרכז ההתרחשויות העירוני באותם הימים. לימים יהפוך המקום לפינת הרחובות ארלוזורוב ויהושע בן־נון. השטח היה שייך לכפר הערבי סומייל, ובהם 1948 אחד משורת כפרים ערביים באזור תל־אביב עד שייח' מוניס (היום רמת אביב), סלמה בכפר שלם וג'מאסין (היום שכונת בבלי). רוב תושבי הכפרים הערביים נאלצו לנטוש אותם עם קום המדינה, ובמקומם התיישבה אוכלוסייה יהודית. במגרש שקנה צבי בחולות, לצד השינויים ההיסטוריים שעברו על המקום, החלה להתגבש התשתית לחלום הבא שלו שברבות השנים יציב אותו בקדמת הבמה של תעשיית הבנייה והפיתוח בישראל. על חולותיו של המגרש הקים צבי בית חרושת קטן והחל לייצר בו רעפי בטון, בשיטות המסורתיות שלמד ב"מרצפיה" — יציקות בטון בתוך מסגרות עץ פשוטות. הוא החל למכור רעפים ולהתקין אותם בגגות הבתים ברחבי העיר כשבאמתחתו ציוד בסיסי, שני פועלים מסורים וחזון עיקש. גגות הרעפים האירופיים מתוצרת הארץ אומצו בהתלהבות בקרב העולים החדשים. גם הערבים האמידים החלו לאמץ את הרעפים האדומים לבתיהם בכפרים, שכן הם ראו בהם סמל סטטוס. כך עם השנים הלכו והתפשטו גגות הרעפים לכל המבנים שניבנו בקיבוצים, בשיכונים המוניים של העולים החדשים או בבניינים משותפים בערים ונהפכו בהדרגה לחלק בלתי נפרד מן הנוף הישראלי. כשצבי עלה לארץ ישראל הוא הגיע היישר 1929 בשנת למושבה הקטנה פתח–תקווה והתחיל לעבוד בפרדסים, בעיבוד השדות והמטעים. צבי באוניה בדרכו לארץ ישראל. 16
"ביציאה מפתח–תקווה, בסמוך לאזור התעשייה, נתקל צבי בבית חרושת ועליו השלט — 'מרצפיה', מילה שלא הכיר, הוא הסתקרן ונכנס". במקביל לייצור הרעפים התחיל צבי לייצר גם מרצפות מדרכה ואבני שפה. בית החרושת שלו היה מן הראשונים בארץ שהשתמשו בזיפזיף — תערובת ייחודית של חול ים גס מעורבב במלט שנהפכת לבטון ולבסיס חיוני לייצור מרצפות. עד אמצע המאה העשרים בשל היעדר מחצבות ראויות ומגבלת חומרי גלם, הייתה כריית זיפזיף מחופי הים שיטה מסורתית נפוצה. החול שנאסף מחופי הים הועבר לאתרי בנייה בעגלות רתומות לבהמות או על דבשות גמלים, ומראה שיירות הגמלים מובילי הזיפזיף נהפך למראה שכיח ולחלק בלתי נפרד מהווי התקופה. השיטה הזאת של כריית זיפזיף סיפקה חומר גלם איכותי לבנייה, ובדיעבד היא סימלה את שיטת העבודה ואת החיים בתקופה שבה חדשנות והתמדה צעדו יד ביד עם המסורת. לימים הוקמו המחצבות הראשונות בארץ, והן סיפקו חומר גלם משובח יותר מזיפזיף. צבי ניהל את העסק שלו במו ידיו — הוא עבד כתף אל כתף עם הפועלים, פירק והרכיב, בחש בטון, יצק אותו, העמיס סחורה ואף שינע אותה בעצמו ברחבי העיר. בעשייה היום־יומית הזו נבטו היסודות, לא רק לרעפים שייצר אלא גם לחזון רחב היקף של תעשייה מקומית חדשנית ומובילה. צבי אקרשטיין של אותם הימים מצטייר מעין אב טיפוס לאחד מגיבורי השיר "מי יבנה יבנה בית בתל־אביב" שחיבר המשורר לוין קיפניס. צבי רכוב על גמל. הגמלים הובילו זיפזיף (חול ים) ששימש לייצור מוצרי הבטון. לוגו של בית חרושת "מרצפיה". :למטה באדיבות ארכיון העיר פתח תקווה. 17
מרצפות פורצות דרך העלייה החמישית, מעבר לייצור מרצפות ואבני שפה תל–ֿאביב ממשיכה להתפתח צבי (מימין) וצוות רצפים בריצוף הטיילת הראשונה בתל־אביב. צולם ליד גן לונדון (כיום מוזיאון ההעפלה). 18
1930 19
גלויית שנה טובה :למעלה 1930 ששלח צבי בשנת למשפחתו בפולין. רחוב מונטיפיורי : למטה .30־ בתל־אביב בשנות ה בשנות השלושים החלו לנשב באירופה רוחות אפלות ומבשרות רעה של תמורות פוליטיות וחברתיות, ולימים יתברר שהן איום קיומי על העם היהודי כולו. בעשור זה הלך והתחזק הפשיזם, גרמניה נפלה לידי המשטר הנאצי והאנטישמיות במזרח אירופה נהפכה לבוטה, לאלימה, לנפוצה ולממוסדת. יהודים רבים, בעיקר במדינות מזרח אירופה כגון פולין, רומניה והונגריה חוו יום–יום הדרה, אפליה כלכלית והסתה. גם אם רבים קיוו שהסערה תחלוף, התחושה הכללית הייתה ברורה: אירופה אינה עוד קרקע בטוחה ליהודים. 20
יתכן שלא כל יהודי היבשת עמדו על גודל הסכנה אשר ריחפה מעל לראשיהם, אולם היו רבים שכבר החלו להבין שמציאות החיים המוכרת הולכת ומתפרקת ואין להם עוד עתיד במקום שבו חיו עד אז דורות־דורות. התחושה של חוסר ביטחון קיומי הולידה חיפוש הולך וגדל אחר מוצא — לא רק גאוגרפי אלא גם תרבותי, פוליטי וערכי. על רקע השינוי ביחס ליהודים והמציאות שנעשתה רוויית מתחים ושינויים פוליטיים באירופה, החלה בראשית שנות השלושים תנועה נרחבת של הגירה יהודית לארץ ישראל, לימים ,1939 יכנו אותה "העלייה החמישית". ההגירה נמשכה עד שנת ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, והייתה שונה מקודמותיה אלף יהודים עלו לארץ בתקופה זו — 250־ בהיקפה ובעוצמתה. כ עלייה מסיבית שהביאה לזינוק חד בשיעור היהודים באוכלוסיית .31%־ ל 18%־ ארץ ישראל: מ הדור השני של אקרשטיין קם בארץ ישראל , שנתיים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, 1937 בשנת החליט צבי לנסוע לפולין. זה היה ביקורו הראשון בה מאז עלייתו לארץ ישראל, והוא נסע כדי לנסות ולשכנע את בני י , שנתיים בלבד 1937 בשנת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליט צבי לנסוע לפולין. הוא נסע כדי לנסות ולשכנע את בני משפחתו לעזוב את אירופה ולעלות בעקבותיו לארץ ישראל. צבי וחיה : למעלה בתל־אביב. כתובת : במרכז משמאל החתונה של חיה וצבי. חיה, צבי וגיורא : למטה .1938־ התינוק ב 21
דרכיהם של חיה וצבי הצטלבו. הקשר ביניהם הלך והתחזק, ובשנת , לאחר כמה שנות 1934 היכרות, נישאו השניים. יש המספרים, כי ביום חתונתם הגיע צבי לחופה רכוב על אופנוע, היישר מבית החרושת. משפחתו לעזוב את אירופה ולבוא בעקבותיו. הוא עשה כל שביכולתו — דיבר, שידל, התריע — אך למרות מאמציו נותרה משפחתו נחושה בדעתה להישאר בפולין. צבי שב לארץ לבדו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראה את יקיריו. שנים אחר כך, כאשר השמועות הקשות על השואה הלכו והתבררו, התחוור לצבי שכולם נספו אף שפרטים מדויקים על גורלם לא נודעו לו מעולם. חוסר הוודאות על גורלם ותחושת האובדן רדפו אותו כל חייו לצד הטינה לגרמניה. אף על פי כן הלך ונרקם בחייו של צבי גם פרק חדש, מלא אהבה, תקווה ותחושת שייכות. בסוף שנות העשרים פגש צבי בתל־אביב בחורה צעירה בשם חיה גילר. כמו צבי, גם חיה עלתה לארץ בגיל צעיר מפולין לבדה במסגרת עלייה ציונית. תחילה גרה חיה אצל דודתה במושבה עקרון (היום מזכרת בתיה), ולאחר שנים אחדות עברה להתגורר בתל־אביב אצל דודתה השנייה. שם, באותה העיר ההולכת ונבנית, הצטלבו דרכיהם ,1934 של חיה וצבי. הקשר ביניהם הלך והתחזק, ובשנת לאחר כמה שנות היכרות, נישאו השניים. יש המספרים כי ביום חתונתם הגיע צבי לחופה רכוב על אופנוע, היישר מבית החרושת. השניים נישאו בבית "ועד הקהילה" המיתולוגי שברחוב יבנה פינת שדרות רוטשילד, ולאחר שהסתיים הטקס — חזר מייד צבי לעבודה. לאחר החתונה עברו בני הזוג להתגורר בדירתם הראשונה שברחוב יוחנן הסנדלר, בלב תל־אביב המתפתחת. זאת הייתה גם הדירה שבה נולד גיורא, בנם הבכור, . כמה שנים אחר כך עברה המשפחה לרחוב יוסף 1938 בנובמבר , שם נוספה למשפחה נילי, אחותו הצעירה של גיורא, 4 הנשיא שנולדה שש שנים אחריו. "מאז ומתמיד זיכרונות הילדות שלי שזורים בעבודתו של אבי בבית החרושת, אשר היה מרכז עולמו ומרכז עולמנו", משחזר גיורא. "אימי מצידה הקדישה את חייה לבית ולמשפחה. היא הייתה דמות רכה, חמה ומלאת אהבה, והעניקה לנו תחושת ביטחון עמוקה. סביב שולחן ארוחת הערב נסובו שיחותינו כמעט תמיד על המפעל, על האתגרים, על התקוות והחלומות שנרקמו שם. בימי שבת הפכנו את הביקור במפעל למסורת משפחתית — כולנו היינו יוצאים יחד ומשקים את הבטונים, כי הם דורשים טיפול וטיפוח מתמידים". אקרשטיין עוברת לייצור מרצפות ואבני שפה בתחילת שנות השלושים חל בבית החרושת של אקרשטיין מהפך ניכר בעקבות החלטתו של צבי להרחיב את תחום עיסוקו — ייצור מרצפות מדרכה ואבני שפה. היה בכך משום ראיית הנולד: באותן השנים היה בתל־אביב גל בנייה מסיבי לצורך אכלוסם של אלפי העולים החדשים שבאו מאירופה, שכן הם הציפו את העיר והעלו את הביקוש למקומות מגורים. בקרב צבי, חיה וגיורא בטיול שבת במפלי שבע טחנות (קמח) בנחל הירקון בתל־אביב. 22
לאחר החתונה עברו בני הזוג להתגורר בדירתם הראשונה, ברחוב יוחנן הסנדלר, בלב תל–אביב המתפתחת. זו הייתה גם הדירה שבה נולד גיורא, בנם הבכור, .1938 בנובמבר חיה אקרשטיין לבית גילר. :למעלה צבי מבקר את גיורא בפעוטון. :במרכז מימין גיורא התינוק עם אביו ועם אימו. :משמאל 23
העולים היו גם לא מעט אדריכלים שהתחנכו על עקרונות בית הספר הגרמני לאדריכלות ה"באוהאוס" והושפעו מן הרעיונות האדריכליים המודרניסטיים באירופה. תנופת הבנייה בתקופה זו אפשרה לאדריכלים אלו לממש את הרעיונות החדשניים בשלל צורות ומקומות הן בבניינים למגורים הן בעיצוב ובתכנון המרחב העירוני, ואכן רבים מן המבנים שנבנו בשנים אלו היו ב"סגנון הבין־לאומי". בהמשך הוא ייהפך סגנון זה לסמלה ולמורשתה של תל־אביב ויקנה לה את הכינוי "העיר הלבנה". צבי עקב מקרוב אחר קצב ההתפתחות המסחרר של תל־אביב וזיהה את הצורך הדחוף בתשתיות חדשות: מדרכות מסודרות עם אבני שפה יציבות ורחובות הראויים לעיר מתפתחת. בתבונה ובחוש עסקי חד החליט לשנות את ייעודו של בית החרושת, שהתמחה עד אז בייצור רעפי בטון לגגות, ולהסב את פעילותו לייצור מרצפות מדרכה ואבני שפה. בתוך חודשים ספורים בלבד השבית צבי לחלוטין את קו ייצור הרעפים, פינה שטחים בבית החרושת והרחיב את אזור העבודה כדי לעמוד בביקוש הגדל והולך. בתחילה ייצר בית החרושת הקטן מדי יום כמויות צנועות של מרצפות ואבני שפה, אך הוא סימן את תחילתו של עידן חדש שצבי עמד להטביע בו חותם של ממש בעיר תל־אביב כולה ובהמשך גם בכל הארץ. צוותי העבודה של אקרשטיין, שבאותה התקופה נכללו בהם עולים חדשים שהשתכנו בתל־אביב, הלכו וגדלו עם התרחבות העבודה. מיום ליום גדל מספר העובדים שהיו אמונים על סלילת מדרכות ואבני שפה ברחבי העיר, וכל החומרים יוצרו בבית ״צבי הגדיל את בית החרושת למפעל גדול ועשה זאת כהרף עין. הוא זיהה צורך, הבין את ההזדמנות וסיפק את הסחורה" תמונה מבית החרושת הראשון :למעלה לייצור מרצפות מדרכה ואבני שפה. צוות עבודה בבית החרושת :משמאל לרעפים. (צבי אקרשטיין עומד מימין) 24
בקרב העולים היו גם לא מעט אדריכלים שהתחנכו על עקרונות בית הספר הגרמני לאדריכלות ה"באוהאוס" והושפעו מן הרעיונות האדריכליים המודרניסטיים באירופה. ״הוא עבר במהירות מייצור אקסקלוסיבי של רעפים, לייצור המוני של מרצפות מדרכה ואבני שפה, שמהן נבנתה העיר״. 25
החרושת המקומי. עם שינוי הייעוד של החברה, השתלבה אקרשטיין בפרויקטים רבים בתל־אביב והייתה לשחקן מפתח בתהליך הצמיחה העירונית. החברה סיפקה את מוצרי הריצוף ונהפכה לחלק בלתי נפרד ממורשתה האדריכלית והעיצובית של העיר, והשפעתה ניכרת עד היום במרחב הציבורי. גיורא מספר על המעבר מבית החרושת למפעל: "צבי הגדיל את בית החרושת למפעל גדול ועשה זאת כהרף עין — הוא זיהה צורך, הבין את ההזדמנות וסיפק את הסחורה. עד לאותו זמן הוא יצר רעפים באמצעות שני פועלים, מערבל בטון וכמה תבניות, ואילו בתוך שנים ספורות התרחב והחזיק שטחי אחסון לחומרי גלם, כמה מערבלי בטון, סככה גדולה לייצור ולצידה בריכות מים לאשפרת המרצפות. את פס הייצור החדש הוא הקים בתוך זמן קצר. הוא עבר במהירות מייצור אקסקלוסיבי של רעפים לייצור המוני של מרצפות מדרכה ואבני שפה, שמהן נבנתה העיר". ההחלטה להרחיב את הפעילות לייצור מרצפות התגלתה בתור נקודת מפנה — היא סימנה את ראשית צמיחתה של החברה והפיכתה ממפעל משפחתי קטן למותג מוביל בתעשיית הבנייה. עם הזמן קיבל השם "צבי אקרשטיין" הכרה, והמוצרים החדשניים של החברה נהפכו לפופולריים הן בציבור הרחב הן בקרב אנשי המקצוע. זה היה רגע מכונן — הרגע שבו נולדה למעשה תעשייה חדשה. מתוך מפעל משפחתי צמחה "אקרשטיין תעשיות", ועם השנים היה לה תפקיד מרכזי בפיתוח התשתיות והנוף בישראל. ״מאז ומתמיד, זיכרונותיי שזורים בעבודתו של אבי בבית החרושת, אשר היה מרכז עולמו ומרכז עולמנו״, משחזר גיורא "סביב שולחן ארוחת הערב, שיחותינו נסובו כמעט תמיד סביב המפעל, סביב האתגרים, התקוות והחלומות שנרקמו שם. בימי שבת, הפכנו את הביקור במפעל למסורת משפחתית" מתוך מפעל משפחתי צמחה "אקרשטיין תעשיות", ועם השנים היה לה תפקיד מרכזי בפיתוח התשתיות והנוף בישראל. גיורא בטיול שבת בירקון. :למעלה חיה אקרשטיין מבקרת בצפת. :למטה 26
שבת בבוקר. צבי וגיורא צועדים יד ביד ברחובותיה המרוצפים של תל־אביב. 27
, ראש העיר הראשון של מאיר דיזנגוף תל־אביב, הוא מן הראשונים להעלות את הרעיון להקים טיילת לאורך רצועת החוף, והוא אף הציע להקים לצידה מסילת רכבת. דמות מרכזית נוספת בשינוי תפיסת החוף היא דווקא המשורר חיים נחמן ביאליק. הוא נשא בזיכרונו את הטיילת הרחבה והמודרנית של אודסה, שם התגורר לפני עלייתו לארץ. לדעתו של ביאליק היה משקל רב בעיני דיזנגוף והנהגת העיר, והוא הצליח לשכנע אותם לוותר על תוכניות לשימושים תעשייתיים בחוף ולייעד אותו רק לפנאי ונופש. ומאחר שכך הוא אף הציע להרחיב את החוף וליצור לאורכו טיילת בסגנון אירופי. רצועת החוף האטרקטיבית של תלֿ–אביב, המושכת אליה תיירים ומבקרים רבים, ידעה גם ימים אחרים. בתחילת דרכה נבנתה העיר בגבה לים. רק בראשית שנות העשרים, יותר מעשור לאחר היווסדה, התגבשה בקרב ראשי העיר ההבנה כי רצועת החוף היא משאב יקר ערך ויש לטפחה ולהנגישה לתושבי העיר. הוצעו הצעות למיניהן כדי להפוך את חוף הים לריביירה ארץ–ישראלית, או לכל הפחות לשפר ולסדר את החוף כדי שיהיה נגיש יותר. הטיילת הראשונה בתלֿ–אביב 1939 .1938 , הטיילת בתל־אביב באדיבות גנזך המדינה צבי, חיה וגיורא אקרשטיין בשפת הים בתל־אביב. 28
את ריצוף הטיילת ביצעה חברת אקרשטיין, היא הייתה אחראית גם לייצור מרצפות בטון מרובעות ס״מ. 45x45 שאורכן ורוחבן , הקרויה על שם ״תוכנית גרינבלט״ המהנדס שתכנן אותה, היא התוכנית הראשונה להקמת טיילת הצמודה לחוף הים. למרות הכנת תוכנית מפורטת, קבלת אישורים של יועצים מחוץ לארץ והסכמת העירייה לפרויקט, היא לא זכתה לתמיכת הממשל הבריטי, ככל הנראה בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בהקמתה. כמה שנים לאחר מכן עברה התוכנית עיבוד מחדש, ביוזמת מהנדס העיר דאז 1933 ובשנת יעקב שיפמן הועברה התוכנית לעיונם של המהנדסים האנגלים. כשנה לאחר מכן, בתום ויכוחים ודיונים רבים בעירייה, היא אושרה. בתוכנית נכלל ייבוש של קטע חוף ברוחב מטר בערך באמצעות קירות 150 ממוצע של מגן באורך קילומטר וחצי. השטח שתוכנן לייבוש השתרע מן הגבול עם יפו עד שדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון). הטיילת עצמה תוכננה להיות משטח מוגבה מעל החוף עם מעקה ברזל ומעט צמחייה, והיא נמשכה מחוף בוגרשוב ועד חוף גאולה של ימינו. החלה הבנייה ונסללה הטיילת 1938 בשנת התל־אביבית הראשונה. את ריצוף הטיילת ביצעה חברת אקרשטיין. היא הייתה אחראית גם לייצור מרצפות בטון מרובעות סנטימטרים ועוביין 45 שאורכן ורוחבן חמישה סנטימטרים וגם להנחתן. זה היה אחד הפרויקטים הראשונים והגדולים של החברה. פתיחת הטיילת התל־אביבית סימנה נקודת מפנה ביחסים שבין העיר לחוף הים. לראשונה נוצר מרחב ציבורי מוסדר ששימש לפנאי ובילוי על קו המים ונהפך לחלק בלתי נפרד מן הנוף העירוני ומן החיים התל־ אביביים. בעשורים שלאחר מכן ידעה הטיילת גלגולים ושינויים רבים, אך היא נותרה סמל לחיבור שבין העיר לים ולרגע שבו תל־אביב הפנתה לים את פניה. מרצפות הבטון המרובעות היו לאחד המרכיבים המזוהים ביותר עם מרחביה הציבוריים של העיר. 29
מחורבן לתקומה מלחמת העולם השנייה מסתיימת מדינת ישראל קמה ובית החרושת משגשג 30
1940 .1941 , דפי הנהלת חשבונות מבית החרושת 31
צבי אקרשטיין מביט אל־על 32
מציאות זו של שבר ותקומה צמחו מודלים חברתיים וכלכליים חדשים, הניעו את המדינה הצעירה ושימשו עוגנים מרכזיים בעיצובה. לאגודות השיתופיות בישראל היה תפקיד מרכזי בהתפתחות הכלכלה והחברה המקומית מאז ראשית ההתיישבות הציונית. הראשונות הוקמו בתחילת המאה העשרים על ידי חלוצים שביקשו ליצור חברה שוויונית וצודקת המבוססת על ערכי שיתוף ועזרה הדדית. בשנות העשרים והשלושים נהפכו האגודות השיתופיות בתחום החקלאות, דוגמת "תנובה", לעמודי התווך של הכלכלה הישראלית ותרמו רבות לפיתוח ההתיישבות הכפרית. לצד האגודות השיתופיות החקלאיות התפתח בערים סוג אחר של אגודות שיתופיות שהתמקדו בתחומי תחבורה, מסחר ושירותים. "אגד" ו"דן", למשל, היו לא רק ספקי תחבורה ציבורית אלא גם מודל להתאגדות מקצועית שנוהלה על ידי החברים עצמם. בתחילת שנות הארבעים, כאשר למדינה שבדרך היה צורך דחוף בבניית מגורים ושירותים ציבוריים לאוכלוסייה ההולכת וגדלה, מילאו האגודות השיתופיות בתחום הבנייה תפקיד מרכזי. גופים כגון "סולל בונה" ו"שיכון עובדים", שהוקמו בתור אגודות שיתופיות שוויוניות, היו חלק מן המגמה שהובילה את פיתוח התשתיות והמגורים בישראל של אותם ימים. ברוח זו הקים צבי בשנות הארבעים את האגודה השיתופית "מדרכה" עם שותפים עסקיים אחרים בתחום הבנייה. האגודה השיתופית התמקדה בהתאגדות של קבוצות עבודה בתחום הריצוף, דאגה לזכויות העובדים ולראשונה אף שילמה דמי ביטוח בריאות והסדירה את שעות העבודה. צבי האמין בעקרונות של עבודה משותפת, ובאמצעות "מדרכה" הוא חתר להגדיל את כמות העובדים שהיו נחוצים להקמת היישוב המתפתח. ב שנות הארבעים היו שנים סוערות, אולי מן העשורים הדרמטיים והרי הגורל שידעה העת החדשה. זה עשור שהותיר חותם עמוק גם בהיסטוריה היהודית והעולמית. בשנים אלו התמודדה האנושות עם אופל חסר תקדים אך גם עם הבטחה להתחלה חדשה. מצד אחד זוועות מלחמת העולם השנייה והשמדתם של מיליוני יהודים, ובהם בני משפחת אקרשטיין שנספו בשואה, מן הצד האחר בסופו של אותו עשור אפל ולאחר החורבן, האובדן והטרגדיות האיומות, הפציע אור של תקווה חדשה ליהודים: הכרזת העצמאות והקמת מדינת ישראל. רגעי ההכרזה סימלו את תחילתה של תקומה לאומית וגם את תחילתו של פרק חדש למשפחת אקרשטיין, שראו סיכוי להתממשות החזון הציוני ואופק חדש עם הזדמנויות חדשות. צבי, חיה וחברים. 33
בתוך זמן קצר מצא עצמו צבי בתהליך עמוק של צמיחה ומיכון שהפך את אקרשטיין לשחקן מרכזי בשוק המקומי. ציין צבי כי לפני הקמת 1963 בריאיון לעיתון "הארץ" בשנת בתי חרושת למרצפות בגדלים שונים 24־ המדינה היו בארץ כ שהתחרו ביניהם: "מכל המפעלים האלה לא נותר אפילו אחד. בעלי המפעלים לא הבינו את הצורך במיכון, הסתפקו בהיקף ייצור קטן יחסית וחששו מחידושים. אני השתדלתי כבר אז לעקוב אחרי החידושים הטכניים בענף, רכשתי מכונות חדשות בהתמדה והגדלתי את היקף הייצור". בשעת בין ערביים הכריז יושב ראש 1948 במאי 14 ביום שישי מנהלת העם דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. ההכרזה נעשתה בטקס במוזיאון תל־אביב שבשדרות רוטשילד, לשעבר ביתו של מאיר דיזנגוף, שמונה שעות לערך לפני סיום המנדט הבריטי על פי החלטת החלוקה . לאקרשטיין סימנו רגעי 1947 של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ההכרזה לא רק את ראשיתו של עידן לאומי אלא גם את תחילתו של פרק מרכזי בסיפור המשפחתי והעסקי. צבי האמין בעקרונות של עבודה משותפת, ובאמצעות "מדרכה" הוא חתר להגדיל את כמות העובדים שהיו נחוצים להקמת היישוב המתפתח. 34
צבי הקים את האגודה השיתופית "מדרכה" שהתמקדה בהתאגדות של קבוצות עבודה בתחום הריצוף, דאגה לזכויות העובדים ולראשונה אף שילמה דמי ביטוח בריאות. בתוך זמן קצר מצא עצמו צבי בתהליך עמוק של צמיחה ומיכון שהפך את אקרשטיין לשחקן מרכזי בשוק המקומי. צבי, חיה, : המשפחה מתרחבת :ממול גיורא ונילי. חיה וגיורא. :מימין — למעלה נילי אקרשטיין :למטה צבי מחזיק בידיו את גיורא : משמאל ליד חוף ימה של תל־אביב. 35
אלף תושבים בערך 200 ערב קום המדינה התגוררו בתל־אביב — כשליש מכלל היהודים שחיו אז בארץ ישראל. לאחר הכרזת העצמאות החלו להגיע לישראל גלי עלייה עצומים מאירופה, מצפון אפריקה ומן המזרח התיכון, והמדינה הצעירה נדרשה להתמודד עם אתגר מורכב: למצוא פתרונות דיור מהירים לאוכלוסייה החדשה. תל־אביב, שכבר הייתה מרכז עירוני שוקק, החלה לגדול בקצב מסחרר ובסוף שנות הארבעים נהפכה לעיר הגדולה בישראל. אך לצד ההתפתחות המהירה נוצרו בעיות תשתית חמורות — הצפיפות גברה ורבים מן המבנים שהוקמו בחופזה התבלו במהירות. זו הייתה תקופה פורצת דרך בעיצוב הנוף העירוני של תל־אביב. רחובות חדשים נסללו, ומדרכות רוצפו בקצב מואץ. התכנון והביצוע נשענו על חזון מודרני ואירופי, כיאה לעיר צעירה השואפת לשמש מטרופולין מתקדם. בתנופת הבנייה הזאת היה לבית החרושת של אקרשטיין תפקיד מהותי. אבני השפה והמרצפות שיוצרו בו בעבודת יד מוקפדת היו בתוך זמן קצר לחלק בלתי נפרד מן השפה החזותית של העיר המתהווה. הן עיצבו לא רק את המדרכות והרחובות אלא גם את הדרך שבה תפסו המתכננים והתושבים את המרחב הציבורי שסביבם — נקי, מסודר ומושתת על עקרונות של תכנון מודרני. בתנופת הבנייה של תל–אביב היה לבית החרושת של אקרשטיין תפקיד מהותי. רחובות חדשים נסללו, ומדרכות רוצפו בקצב מואץ. משפחת אקרשטיין מטיילת בירקון. :למעלה גיורא בכיתה א׳ עם המורה שושנה אשמן.: למטה — מימין מבלים בחוף הים בתל־אביב. :משמאל 36
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=