בשם "רינו וורקה" באמצעות כסף שהתקבל במסגרת "הסכם בין ישראל לגרמניה. על פי 1952 השילומים" שנחתם בשנת ההסכם ההיסטורי הועבר פיצוי לניצולי השואה ולמשפחותיהם בסכום של כשלושה מיליארדים מרקים גרמניים. זו הייתה תרומה לשיקום העם היהודי, אך לצבי עדיין נותר צער עמוק על משפחתו שנספתה בשואה, וההחלטה לרכוש מכונה גרמנית הייתה קשה. גיורא, בנו של צבי, תיאר זאת: "לאבי היה חשבון מר עם הגרמנים. כל משפחתו נרצחה בשואה. אך בסופו של דבר הוא עשה את ההחלטה הקיומית — לרכוש את אותן מכונות. המיכון הגרמני היה הכרחי למפעל, והוא היה זקוק לו כדי לייצר". לאחר תהליך בירוקרטי ממושך מול פקידי המדינה, הגיעה המכונה למפעל. הגעתה סימנה תחילתה של 1958 בשנת תקופה חדשה בחברה — מיכון הייצור. מהר מאוד לאחר קבלת המכונה הראשונה החליט צבי לרכוש שתי מכונות נוספות ולמכן את המפעל. נדרשה גם הקמה של תחנת ייצור בטון משוכללת כדי להזין בבטון את המכונות החדשות. צבי אקרשטיין באחד מסיוריו באירופה. :למעלה נילי, גיורא, חיה וצבי בבילוי שבת : למטה בחוף ימה של תל־אביב. 43
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=